באנסקה שטיאווניצה (בסלובקית: Banská Štiavnica, בהונגרית: Selmecbánya) היא עיירה במרכז סלובקיה השוכנת במרכז קלדרה. בעיירה מתגוררים מעל 10,000 תושבים, בתבנית של עיירה מימי הביניים אשר הוכרה בשל כך ב-11 בדצמבר 1993 כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו.
על פי ממצאים ארכאולוגיים, האתר של באנסקה שטיאווניצה היה מיושב כבר בתקופה הנאוליתית, ייתכן שבידי אנשים שבאו לכרות ממרבצי הכסף שבסביבה. הקלטים הקימו במקום מכרה במאה ה-3 לפנה"ס וכנראה מדובר באנשי שבט קוטיני המתוארים על ידי היסטוריונים רומאים כחוצבי כסף באזור מרכז סלובקיה של היום. בהמשך היה המקום מיושב, כנראה על ידי סלאבים, ובמאה ה-10 כבר שכן בו יישוב סלאבי מבוצר.
הטירה החדשהמהמאה ה-11 נכללה באנסקה שטיאווניצה בממלכת הונגריה והייתה המקור הגדול ביותר לכסף וזהב בממלכה. אמרה הונגרית תיארה את עושר המחצבים באזור במילים: הקירות בקרמניצה עשויים זהב, של באנסקה שטיאווניצה עשויים כסף ושל באנסקה ביסטריצה עשויים נחושת.[1] העיירה כונתה כבר בשנת 1156 "טרה בננסיום", שפירושו ארץ הכורים. באמצע המאה ה-13 הגיעו לבאנסקה שטיאווניצה מהגרים גרמנים שנמשכו לאזור הודות להקלות במיסים שהובטחו להם. בשנת 1238 ניתנה לעיירה מעמד של עיר מלכותית, אחת הראשונות בממלכת הונגריה. כתב ההאמנה של העיר כלל הבטחת חייהם, בריאותם, רכושם וזכות החופש של התושבים, כמו גם כללים לבחירת ראש העיר וכללים לקביעת מידות.
במהלך המלחמות עם העות'מאנים, עשו העות'מאנים מאמצים רבים לכבוש אזורי מכרות ועל כן העיירה בוצרה בביצורים חזקים שכללו שתי טירות, לקראת סוף המאה ה-16. הרפורמציה הפרוטסנטית הצליחה במידה רבה בבאנסקה שטיאווניצה והיא הייתה בליגת שבע ערי הכרייה הפרוטסטנטיים.
העיירה הייתה מקור לחידושים טכנולוגיים בתחום הכרייה. בשנת 1627 נעשה בה שימוש ראשון בעולם באבק שרפה לצורך כרייה. בסוף המאה ה-17, הייתה ירידה ברווחיות של המכרות, משום שהמכרות הגיעו לעומק מתחת לעומק תעלות הניקוז ועלויות הוצאת המים היו גדולות. בגלל מצב זה הוחלט על ידי השלטונות בווינה לסגור את המכרות. אולם הצעה של המהנדס יוזף הל שזכתה בתמיכת קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה הביאה לשינוי ההחלטה. המהנדס הל הקים בשנים 1738–1740 מערכת לייצור אנרגיה מזרימת מי גשמים והפשרת שלגים שנקוו באגמים מלאכותיים שהוקמו באזור. האנרגיה שימשה להוצאת המים מהמכרות ולפריחה מחודשת של ענף הכרייה.
בשנת 1735 הוקם בבאנסקה שטיאווניצה בית הספר הראשון לכרייה במדינה על ידי סמואל מיקוביני. בשנים 1762–1770 בית הספר הוסב לאקדמיה לכרייה בתמיכת מריה תרזה, והייתה האקדמיה הטכנולוגית הראשונה בעולם. האקדמיה עסקה גם ביערנות כמעט מראשיתה[2] ובשנת 1807 הוקם באקדמיה מכון ליערנות[3] אשר מוזג לתוך האקדמיה בשנת 1846 והאקדמיה כונתה "האקדמיה לכרייה ויערנות".[4]
הוספת תגובה חדשה