היצירה הוזמנה מקלימט על ידי התעשיין ואיל הסוכר היהודי פרדיננד בלוך-באואר. אדלה, בתו של הבנקאי מוריץ באואר, הייתה בת 26 באותה העת. בשנת 1912 הזמין מקלימט פורטרט נוסף של אשתו.

אדלה נפטרה בשנת 1925, וקבעה בצוואתה כי עם מותו של בעלה, תועבר התמונה לרשות הגלריה האוסטרית לאמנות בארמון בלוודר. לאחר הכיבוש הנאצי של אוסטריה נאלץ בעלה לברוח לשווייץ, וכל רכושו, כולל התמונה, הוחרם. בשנת 1945 קבע בלוך-באואר את אחייניו כיורשי כל רכושו, אולם ממשלת אוסטריה טענה כי על פי צוואתה של אשתו המנוחה, על הציורים לעבור לחזקתה.

לאחר מאבק משפטי שהתנהל בארצות הברית ובאוסטריה נקבע כי אחת היורשות, מריה אלטמן, היא הבעלים הבלעדית של היצירה ושל עוד ארבע יצירות נוספות של קלימט ובהן גם "הדיוקן השני של אדלה בלוך באואר". לאחר קביעה זו נשלחו התמונות לארצות הברית והוצגו בלוס אנג'לס.

ביוני 2006 נמכרה התמונה הראשונה של אדלה בלוך-באואר לרון לאודר תמורת 135 מיליון דולר, הסכום הגבוה ביותר ששולם מעולם עבור יצירת אמנות עד אז. התמונה מוצגת במוזיאון הפרטי של לאודר, נויה גאלרי (Neue Galerie New York), אשר מכנה אותה "המונה ליזה שלנו".

באותה השנה נמכר הפורטרט השני של אדלה בלוך-באואר משנת 1912 לרוכש אנונימי תמורת 88 מיליון דולר. משנת 2014 הוא מושאל לזמן ארוך, ומוצג במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. מבקר האמנות הראשי של "הניו יורק טיימס" מייקל קימלמן טען כי מוטב היה שהיורשים יתרמו אחת או יותר מהיצירות למוסד ציבורי, או ימכרו אותן למוזיאון במחיר מוזל[1].