תצפית על האגם כשבמרחק נשקפים פגודת לֵייפֶנְג ומקדש גִ'ינְגְצְההיסטוריה של שמות האגם

הרישום המוקדם ביותר לאגם המערבי מכנה אותו "נהר יער ווּ" (武林水, פין-יין Wǔlín Shuǐ - ווּלִין שְׁווֵי). בספר האן (漢書) נכתב בפרק "טור הגאוגרפיה": "צְ'ייֵנְטָאנְג, המסופחת למושל המערבי הכללי. הר יער וו (Wǔlínshān) הוא המקור של נהר יער וו. הנהר זורם מזרחה אל הים. הוא מכסה 830 לי" (בערך 350 קילומטרים). שמות קודמים אחרים כוללים את "הנהר צ'יינטאנג" (錢塘江, פין-יין Qiántáng Jiāng), "אגם צְ'ייֵנְטָאנְג", "אגם מִינְגְשֶׁנְג" (Mingsheng), "אגם גִ'ינְּיוֹ" (Jinniu) ושמות רבים נוספים. אבל רק שני שמות היו נפוצים לאורך ההיסטוריה והופיעו במסמכים היסטוריים. השם הראשון היה "אגם צְ'ייֵנְטָאנְג", בשל העובדה שהאנגג'ואו הייתה קרויה צְ'ייֵנְטָאנְג בזמנים קדומים. השם השני היה "האגם המערבי" בשל העובדה שהאגם שוכן מערבית לעיר.[1] השם "האגם המערבי" הופיע לראשונה בשניים משיריו של המשורר בָּאי ג'וּ'יִי מתקופת שושלת טאנג: "מוענק לאורחים כמו חזרה מהאגם המערבי בערב ומבט אחורה למקדש גושן" (西湖晚歸回望孤山寺贈諸客), ובשיר "בספינה החוזרת להאנגג'ואו" (杭州回舫), אם כי הוא השתמש גם בשם "אגם צְ'ייֵנְטָאנְג", בשיר "ביקור באגם צְ'ייֵנְטָאנְג" (钱塘湖春行).[2] מאז תקופת שושלת סונג הצפונית ההתייחסות לאגם במרבית השירים וכתבי מלומדים היא בשם "האגם המערבי", בעוד שהשימוש בשם "אגם צְ'ייֵנְטָאנְג" הלך ופחת. "הבקשה לדלות בוץ מהאגם המערבי" שנכתבה בידי המדינאי, המשורר והסופר בן המאה ה-11 סוּ שְׁה (苏轼, בפין-יין: Su Shi‏; 1037–1101) מתקופת שושלת סונג הייתה הפעם הראשונה שהשם "האגם המערבי" הופיע במסמך רשמי.

פרהיסטוריה, שושלות צ'ין והאן  תצפית על הר בָּאושְׁה מדרום

לפני עידן הפלאוזואיקון (לפני למעלה מ-600 מיליון שנים) היה האגם חלק משקע מלוח יאנגצה. בעידן הפלאוזואיקון (בין לפני 600 מיליון שנים ללפני 250 מיליון שנים) היה האזור מתחת לפני הים. בעידן הקנוזואיקון (מלפני 65 מיליון שנים ועד ימינו), היה האגם מפרץ בים רדוד.[3]

לפני למעלה מ-2,000 שנים היה האגם המערבי מפרץ בשפך הנהר צ'יינטאנג. בשל שקיעת חול הופיעו לשונות חול למרגלות הר ווּ והר בָּאושְׁה (Baoshi), רכסי ההרים מצפון ומדרום לאגם. לשונות חול אלו התמזגו ויצרו את הגדה שמערבית לה החלה להיווצר לגונה. מים מההרים הסמוכים זרמו ללגונה והיא הפכה בהדרגה לאגם מים מתוקים.[3] זה היה האגם המערבי של שושלות צ'ין והאן. הסופר גָ'אנְג דָאי (张岱; פין-יין: Zhāng Dài‏ 1687-1597) משלהי תקופת שושלת מינג מספר בספר בן חמשת הכרכים "החיפוש אחר האגם המערבי בחלומות" (西湖夢尋)[4] על צ'ין שה-חואנג, קיסר סין הראשון, שביקר באזור וספינתו עגנה למרגלות סלע במקום שאחר-כך הוקם בו מקדש האבן הגדולה הבודהיסטי. הסלע שוכן על הר בָּאושְׁה, צפונית לאגם המערבי וניתן עדיין לראותו.

שושלת סווי

שושלת סווי קצרת הימים ידועה בשל מפעלי ההנדסה הכבירים שהושלמו במהלך קיומה הקצר. בשנת 610 הושלמה התעלה הגדולה. מפעל הנדסי זה חיבר בין חמשת הנהרות הגדולים של סין: האי, הנהר הצהוב, חוואי, יאנגצה וצ'יינטאנג. התעלה הגדולה אפשרה שינוע סחורות ונוסעים מהאנגג'ואו ואליה ובכך נתנה זריקת עידוד לכלכלה באזור. גם תיירות הפנים החלה לשגשג בהאנגג'ואו.

שושלת טאנג  דיוקנו של בָּאי ג'וּ'יִי

בתקופת שושלת טאנג השתרע האגם המערבי על שטח של כ-10.8 קילומטרים רבועים. חלקו הדרומי וחלקו המערבי של האגם הורחב עד למרגלות ההר המערבי. החלק הצפון-מזרחי התרחב עד אזור שער ווּלִין.[5] צליינים היו יכולים לעלות על ספינה עד מרגלות ההר ולטפס על ההר על מנת לקיים טקסים דתיים. בשל עליית רום הקרקעית,[6] יחד עם העובדה שבאותה תקופה לא בוצעו שום מיזמים הידראוליים, היו הצפות באזור שמקורן באגם לאחר גשמים כבדים, או שהאגם היה מתייבש עקב בצורת ממושכת.

בספטמבר 781 מונה לִי מִי (李泌) למושל האנגג'ואו. על מנת לספק מי שתייה הוא הורה לחפור בארות באזורים מאוכלסים כדוגמת שער צ'יינטאנג ושער יוּנְגְגִ'ין,[5] ולהוביל את מי האגם באמצעות צינורות תת-קרקעיים עשויים מחזרן וחרס. ממפעל הידראולי זה נותרה כיום באר אחת, באר שְׂיָאנְגְגְווֹ.

באמצע תקופת שושלת טאנג (בין 785 ל-804) מונה המשורר והפקיד הממשלתי בָּאי ג'וּ'יִי (白居易) למושל האנגג'ואו. בָּאי כבר היה משורר ידוע כשמונה לתפקיד ומעשיו בהאנגג'ואו פרסמו את שמו גם כמושל מוכשר. הוא הגיע למסקנה שהחקלאות באזור תלויה במימי האגם המערבי, אבל בשל ההזנחה של המושלים הקודמים התמוטטה הסוללה העתיקה, והאגם התייבש עד כדי כך שהאיכרים המקומיים סבלו ממחסור חמור במים. הוא הורה לבנות סוללה גבוהה ואיתנה יותר, שכללה סכר על מנת לשלוט בזרימת המים, ובכך לספק מים להשקיה ולצמצם את השפעות הבצורת. בזמנו החופשי נהג בָּאי ג'וּ'יִי לטייל על גדות האגם כמעט כל יום על מנת ליהנות מיופיו. הוא הורה לבנות סוללה שתחצה את האגם שתאפשר לחצות את האגם ברגל במקום הצורך להשתמש בסירות. שמה של הסוללה, סוללת בָּאיְשָׁה, שונה אחר כך לסוללת בָּאי (白堤) לכבודו של בָּאי ג'וּ'יִי. סוללה זו לא שרדה, וכיום קרויה לכבודו סוללה אחרת, שנבנתה זמן רב אחר-כך, בשם סוללת באי.

חמש השושלות  מפה עתיקה של אזור האגם המערבי

לתקופות הבולטות ביותר בהיסטוריה של התפתחות האנגג'ואו, תקופת ממלכת ווּיְוֵּ'ה (שלטה 907–978) ותקופת שושלת סונג הדרומית הייתה השפעה גדולה על האגם המערבי. ההתפתחות הכוללת של האגם המערבי והמערך הבסיסי שלו נקבעו בתקופת שלטון שתי ישויות אלו. במהלך תקופת חמש השושלות ועשר הממלכות הפכה ממלכת ווּיְוֵּ'ה את האנגג'ואו לבירתה. ממלכה זו אפשרה את התעבורה לאזורי החוף, וקדמה מסחר עם ארצות זרות כדוגמת יפן וקוריאה. במהלך תקופה זו נהגו המלכים ממלכת ווּיְוֵּ'ה לקדם את הבודהיזם בארצם באמצעות בניית מקדשים, פגודות ומנזרים סביב אזור האגם. הם הרחיבו את מקדש לִינְגְיִין, הקימו את מקדש גָ'אוצִ'ינְג, את מקדש גִ'ינְגְצְה, את מקדש לְייֵן, את מקדש לְיוֹטונְג ואת מקדש טָאוגוָאנְג, ובנו את פגודת בָּאוצ'וּ, את פגודת לְיוֹחֶה, את פגודת לֵייפֶנְג ואת הפגודה הלבנה. הבנייה הנרחבת הקנתה לאזור את הכינוי "הארץ הבודהיסטית". מקדש לִינְגְיִין, מקדש טְייֵנְג'וּ והגאות והשפל של הנהר צ'יינטאנג נחשבו לאתרי הנוף המפורסמים ביותר באותה תקופה. בשל המאפיינים הגאולוגיים הצטבר בוץ במהירות על קרקעית האגם ודלייתו הפכה לפעילות תחזוקה שגרתית. בשנת 927 הקים המלך צְ'ייֵן לְיוֹ מממלכת ווּיְוֵּ'ה צבא בן כ-1,000 פועלים שתפקידם היה לכסח את העשבים שצמחו על קרקעית האגם ולהעמיק את המעיינות על מנת לשמר את גוף המים של האגם.

שושלת סונג

"רוח האביב הקלילה חזרה
אל האגם המערבי.
מי האביב כה צלולים
וירוקים כאילו הם צבע טרי.
מתוקים העננים המבושמים
יותר משניתן לדמיין.
ברוח המזרחית העדינה נושרים
עלי הכותרת כגרגירי אורז."

קטעים משירו של אוֹאוּיָאנְג שְׂיוֹ' (歐陽脩‏ 1072-1007) "יום אביב על האגם המערבי"[7]

מעל ל-200 שנים אחר-כך, בתחילת שלטונו של הקיסר גֶ'דְזונְג (שלט 1086–1094) משושלת סונג התמנה משורר חשוב נוסף, סו שה (蘇軾‏; 1101-1037), למושל האנגג'ואו. בתקופה זו שוב סבלו האיכרים ממחסור במים עקב עשבים שגדלו פרא בקרקעית האגם וחסמו את פתחי צינורות ההשקיה. הוא הורה לדלות את הבוץ מקרקעית האגם ולערום אותו תוך יצירת סוללה חדשה בסגנון סוללת באי, אבל רחבה הרבה יותר וארוכה פי שלושה, הוא גם שתל עצי ערבה לאורך גדות האגם. שמה של סוללה זו נקרא אחר-כך על שמו "סוללת סו" (蘇堤). לאורך הסוללה בת 2.6 קילומטרים יש שישה גשרים. הסוללה נכללת באתר הנוף בעל השם הפיוטי "שחר על סוללת סו באביב" (蘇堤春曉) הנחשב לחשוב ביותר מבין עשרת אתרי נוף בעלי שם פיוטי של האגם המערבי.

כששושלת סונג הדרומית הפכה את האנגג'ואו לבירתה ב-1127, בשם לִינ'אָן (臨安 בפין-יין: Lín'ān), העיר הפכה למרכז מדיני, כלכלי ותרבותי לאומי. האוכלוסייה גדלה במהירות, והכלכלה התפתחה מאוד. תקופה זו נחשבת לתור הזהב של האנגג'ואו. ווּ דְזְה-מוּ (Wu Zimu) משושלת סונג הדרומית תיאר את השפע בחיבורו "מֶנְגְלְיָאנְג לוּ" (夢粱錄, בפין-יין Mèngliáng lù - "חלום מעל קערת דוחן"): "החיים בלִינ'אָן הם חיי מותרות בכל העונות, מלאים בעונג והערכה, בלא ימים בטלים. במערב יש אגם נהדר שנופיו עוצרי נשימה, ובמזרח הגאות והשפל בנהר מרהיבי עין. שניהם מעשי ניסים".[8] מלבד הצליינים כללו התיירים שהגיעו להאנגג'ואו שליחים של ארצות זרות, אנשי עסקים, נזירים ומועמדים לבחינות הקיסריות. שמע יופיו של האגם המערבי החל להגיע למרחקים. באותם ימים היה שיט על האגם בידור פופולרי. על פי הרישומים, היו מאות סירות באגם. הסירות עוצבו בצורה מעודנת, קושטו בגילופים והחליקו בחן על פני המים. המשורר לִין שֶׁנְג (Lin Sheng) תיאר בצורה ססגונית את הפאר בשירו "על קיר המלון בלִינ'אָן". בנוסף, המשורר יָאנְג וָאנְלִי (楊萬里, בפין-יין Yáng wànlǐ‏; 1206-1127) שיבח גם הוא את הנוף כובש הלב של האגם המערבי בשירו "ביציאה ממקדש גִ'ינְגְצְה בשחר על מנת להיפרד מלִין דְזְה-פָאנְג".

שושלת יואן

"הרים ירוקים חובקים את מי האגם השוקטים.
היכלות ומגדלים בזהוב
ותכול מתרוממים במרחב
יש שיאמרו נוף שנוצר בידי צייר.
רק במזרח,
שם אין הרים
נפתחים המרחבים
ושם נוצצים כקשקשי דגים,
הרעפים הזוהרים הצבעונים של אלפי גגות בתים."

מתוך Jacques Gernet, Daily life in China, on the eve of the Mongol invasion, 1250-1276

בתקופת שושלת יואן שגשג האגם המערבי חברתית, כאשר האוכלוסייה שהתגוררה לחופיו הצטיינה בשירה וריקודים. בספר יואן, טור 23, נכתב שבשנת 1309 בתקופת הקיסר ווּדְזונְג (שלט 1307–1311) "בהאנגג'ואו, בתקופה של חצי שנה היו יותר מ-1,200 מבקרים מארצות חוץ. הנוכרים סָאנְגְווּ ובָּאוחֶדִינְג הביאו אריות, פנתרים, עורבים ובזים. הם שהו במקום במשך 27 ימים. האנשים ובעלי החיים אכלו בשר במשקל של למעלה מ-1,300 ג'ין" (כ-780 קילוגרם). מספר גדל והולך של אנשי עסקים ותיירים מארצות דוברות הטורקית וממערב אירופה באו לבקר את האנגג'ואו. הידוע בהם היה חוקר הארצות האיטלקי מרקו פולו, ששיבח את האנגג'ואו ביומן המסע שלו כ"העיר השמימית הנהדרת ביותר בעולם". בשלהי שושלת יואן נוספו ל"עשרת אתרי נוף בעלי שם פיוטי של האגם המערבי" מתקופת שושלת סונג הדרומית "עשרת אתרי נוף בעלי שם פיוטי של צ'יינטאנג", שקיומן תרם להרחבת התיירות. בתקופת גְ'ה-יְוֵּ'אן (1294-1264) של הקיסר קובלאי חאן בוצעה דליית בוץ מקרקעית האגם, ושמו שונה ל"האגם לשחרור חיות בשבייה" (放生池). חלק מאזורי האגם טופחו בהדרגה והפכו לאזורים מעובדים. בשלהי תקופת שושלת יואן, כבר לא ניתנה לאגם המערבי תשומת לב ממשלתית, והפלוטוקרטים והאצילים גדרו חלקים מהשטחים של מי האגם. עקב כך התדרדר מצב האגם והוא הפך שומם כשמרבית האזור מתמלא בסחף והפך לאזור ביצתי.

שושלת מינג

בתקופת שושלת מינג החלה האנגג'ואו לשחזר את פאר עברה, בייחוד בשנות השלטון של הקיסרים שׂוֵ'אנְדֶה וגֶ'נְגְטונְג (1449-1426). בתקופתם הקפיד הממשל המקומי לטפל בתחזוקת האגם המערבי. בשנה ה-16 לשלטון של הקיסר חונְגְגְ'ה (1503), או על פי מקור אחר, בשנה השלישית לשלטונו של הקיסר גֶ'נְגְדֶה (1508) השיג המושל המקומי יָאנְג מֶנְגְיִינְג (楊孟瑛, פין-יין: Yáng mèngyīng), אישור בעזרת התמיכה של השליח המיוחד צֶ'ה לְיָאנְג (車粱, פין-יין: Chē liáng) לדלות בוץ מקרקעית האגם, למרות התנגדותם של אילי הון מקומיים. מיזם זה מומן על ידי מחלקת ההנדסה. "מדריך התיירות לאגם המערבי" מתקופת שושלת מינג, טור אחד פירט: "העבודה החלה בפברואר... היא ארכה 152 ימים, ו-6,700,000 כוחות אדם ועלתה 23,607 ליאנג של כסף, וביטלה שדות בלתי חוקיים על שטח של 3,481 אקרים סיניים... כך חזר האגם המערבי לדמותו מתקופת שושלות טאנג וסונג". המיזם הגדיל את שטח פני האגם מערבית לסוללת סו עד גשר חונְגְצ'וּן ועד האגם הפנימי המכונה מָאו גְ'יָה בּוּ (茅家埠, פין-יין: Máo jiā bù). בטין שנחפר השתמשו לשם הרחבת סוללת סו, וכן לבניית סוללה ארוכה באגם הפנימי המערבי שנקראה "סוללת יָאנְגְגונְג" (楊公堤 בפין-יין: Yánggōng dī).

 "שלוש בריכות משקפות את הירח"

הן בתקופת שושלת מינג והן בתקופת שושלת צ'ינג שאחריה נחפר האגם מספר פעמים. הבוץ שנדלה מהקרקעית נערם על מנת ליצור שני איים באגם: "אי הביתן שבאמצע האגם" (湖心亭, בפין-יין: Hú xīn ting) ו"אי יִינְגְג'וֹאוּ הקטן" (小瀛洲, בפין-יין: Xiǎo yíng zhōu).

בשנה ה-35 לשלטונו של הקיסר ואן-לי (1607) הורה המושל של נפת צ'יינטאנג, נְיֵה שִׂינְטָאנְג (聶心湯, פין-יין: Niè xīntāng) לבנות סוללה מעגלית מדרום למערב חיצונית לבריכת פָאנְגְשֶׁנְג (Fangsheng) של האי "יִינְגְג'וֹאוּ הקטן", וכך נוצר הנוף הייחודי של "אי בתוך אגם, אגם בתוך אי". ארבע שנים אחר-כך הורה יָאנְג וָאנְלִי (Yáng wànlǐ) לבנות את הגדה החיצונית, והתוכנית הושלמה בשנה ה-48 לשלטונו של ואן-לי, השנה האחרונה לשלטונו (1620). על גדות הבריכה הוקמו שלוש פגודות אבן קטנות המכונות "שלוש בריכות משקפות את הירח" (三潭印月, בפין-יין: Sān tán yìn yuè), שלעיתים קרובות קוראים לאי בשמן.

שושלת צ'ינג  זְ'ווָאן יְוֵּ'אן, מושל האנגג'ואו במאה ה-19 שפרויקט דליית הבוץ מקרקעית האגם יצר את האי הקרוי על שמו

הקיסרים קאנגשי וצ'יינלונג משושלת צ'ינג תיירו בדרום סין ועצרו בהאנגג'ואו פעמים רבות, עובדה שעזרה להחיש את שיפוץ והשיקום של האגם המערבי. קאנגשי ביקר בהאנגג'ואו חמש פעמים וכתב את שמות עשרת אתרי נוף בעלי שם פיוטי של האגם המערבי" כפי שנבחרו בתקופת שושלת סונג הדרומית. המושל המקומי חקק את כתב ידו של קאנגשי על אסטלות ובנה ביתנים סביבם. אחר-כך נקבעו המקומות שמהם ניתן היה לצפות באתרי הנוף כדוגמת "שתי פסגות חודרות מבעד לעננים" ו"ירח סתיו מעל האגם הרוגע". בתקופת שלטונו של יונגג'אנג (שלט 1722–1735) הוגדרו "שמונה עשר אתרי נוף בעלי שם פיוטי של האגם המערבי" שתרמו להתפתחות התיירות באגם. צ'יינלונג ביקר בהאנגג'ואו שש פעמים, הוא חיבר שירים וכמו כן הקים אסטלה שפרסמה את "עשרת אתרי הנוף". הוא גם כתב את השמות של "שמונה אתרי הנוף בעלי שם פיוטי של באר הדרקון", ופרסם בכך את הנוף ההררי של האזור בהאנגג'ואו המכונה "באר הדרקון" (לונְגְגִ'ינְג). בתקופת שלטונו של צ'יינלונג כתבו יחד שני אחים מהאנגג'ואו: צ'וּ' הָאו (Qu Hao) וצ'וּ' הָאן (Qu Han), את הספר שנקרא "מבט על האגמים וההרים", כשהם מפרטים 1,016 נקודות תיירותיות סביב האגם המערבי. זהו מדריך התיירים המוקדם ביותר הידוע על האנגג'ואו.

במהלך שלטון הקיסר יונגג'אנג היה שטח פני האגם 7.54 קילומטרים רבועים, אבל מתוכם כ-81 דונם היו לשונות חול. בשל מיזמים נרחבים של דליית בוץ, התפרס האגם מערבה מעבר לשטח שכיום הוא כביש שִׂישָׁאן לאזור גשר חונְגְצ'וּן (Hongchun), מָאו גְ'יָה בּוּ (Maojia Bu), בריכת הצבים וצְ'ה-שָׁאן בּוּ (Chishan Bu). בשנת החמישית לשלטונו של הקיסר יונגג'אנג (1727) הוציא לִי וֵיי (李衛, פין-יין:Lǐ wèi), מושל ג'ג'יאנג 42,742 טאאלים של כסף על מנת לדלות בוץ מקרקעית האגם. הוא הורה לבנות סכרי אבן בנמל גִ'ינְשָׁה (Jinsha), בצְ'ה-שָׁאן בּוּ, בהר גִ'ינְגְגְ'יָה (Jingjia) ובמָאו גְ'יָה בּוּ במטרה לאגור מים ולפנות את הטין שבאגם באמצעות הזרם. בשנה החמישית לשלטונו של ג'יאצ'ינג (1800) פנה יֵן גְ'ייֵן (顏檢, פין-יין: Yán Jiǎn), מושל ג'ג'יאנג בבקשה מחצר הקיסרות לתמוך במיזם הידראולי באגם המערבי. על המיזם פיקח המושל הבא של מחוז ג'גיאנג, זְ'ווָאן יְוֵּ'אן (阮元, פין-יין: Ruǎn Yuán). הבוץ מקרקעית האגם נערם ויצר תל שנקרא מאז "זְ'ווָאן גונְג דוּן" (阮公墩, פין-יין: "Ruǎn Gōng Dūn", מילולית "המזח של הדוכס זְ'ווָאן"). באותה תקופה נקבעה סופית צורת האגם המערבי כפי שהיא מוכרת כיום. בשנה השלישית לשלטונו של הקיסר טונגג'ה (1864) נוסדה לשכת דליית הבוץ מקרקעית האגם המערבי, ויליד צ'יינטאנג, דִינְג בִּין (Ding Bin), מונה למנהלה.

מהרפובליקה של סין ועד סוף המאה ה-20  מקדש המלך צְ'ייֵן, אחד מעשרת אתרי נוף בעלי שם פיוטי של האגם המערבי": "האזנה לזהבנים השרים בערבי הנחל"

מסוף תקופת שושלת צ'ינג ועד תקופת הרפובליקה של סין נבנו מסילות הברזל שאנגחאי-האנגג'ואו-נינגבו וג'גיאנג-ג'יאנגשי, כמו גם הכבישים המהירים האנגג'ואו-שאנגחאי, האנגג'ואו-נאנג'ינג והאנגג'ואו-נינגבו. שיפור דרכי ההגעה להאנגג'ואו עודד את התפתחות התיירות להאנגג'ואו. מלבד צליינים מסורתיים הגיעו יותר ויותר נוסעים מערים מקומיות דוגמת שאנגחאי ונאנג'ינג כמו גם מאירופה, אמריקה ויפן. על פי ה"מהדורה המיוחדת להנצחת השנה העשירית לממשלת האנגג'ואו" הגיעו בין השנים 19 ל-25 על פי לוח השנה מִינְגְווֹ[9] (1936-1930), 32,845 תיירים להאנגג'ואו.

 הנתיב הנתמך בעננים בחורשת החזרן

אתרי התיירות של האנגג'ואו התרבו בתקופת הרפובליקה של סין, ככל שנוספו אתרים נוספים ומבני תרבות סביב האגם המערבי. הממשל המקומי הסב את הגן הקיסרי, חלק משרידי הארמון הקיסרי הזמני של שושלת צ'ינג על הר גושן לפארק. לוח השנה הרשמי של הרפובליקה היה לוח השנה מינגוו, שהתחיל את ספירת השנים ב-1912, השנה בה הוקמה הרפובליקה של סין, ובשנה ה-16 (1927) שונה שם הפארק ל"פארק ג'ונְגְשָׁאן" או "פארק סון יאט-סן". בחלקו השמאלי של הפארק נבנתה אנדרטת הקדושים המעונים של ג'ג'יאנג, לזכרם של המתים כאשר צבא ג'ג'יאנג כבש את ג'ינלינג. בנוסף נבנו קבריהם של שני מורדים מפורסמים שהוצאו להורג על ידי ממשל צ'ינג: שׂ'וּ שִׂילִין (徐锡麟, פין-יין: Xú Xīlín) וצְ'יוֹ גִ'ין (秋瑾, פיו-יין: Qiū Jǐn) בסמוך לגשר שִׂילִינְג (Xiling). בשנה השישית על פי לוח השנה מינגוו (1919) הוקם היכל דָאבֵּיי (Dabei) במקדש לִינְגְיִין (Lingyin), ומקדש יְוֵּ'ה וָאנְג (Yue Wang) וקברו של יְוֵּ'ה פֵיי (Yue Fei) שופצו כמה פעמים. בשנות מינגוו 12–20 (1933-1925) נבנה חְוָאנְגְלונְג דונְג (Huanglong Dong). בשנות מינגוו 12–13 (1926-1925) שופץ ארמון המלך צְ'ייֵן (Qian) והפך לגן. בשנת 22 (1935) תוקנה פגודת בָּאוצ'וּ (Baochu) המטה ליפול.

בניית הפארקים בהאנגג'ואו החלה עם הקמת הפארק לחוף האגם בתקופת הרפובליקה של סין. ב-1912 הרסה הממשלה הצבאית של ג'ג'יאנג את חומות העיר משער צ'יינטאנג ועד שער יונגג'ין, כמו גם את מצודת הדגלים, ובנתה את דרך חוּבִּינְג (Hubing) לאורך גדת האגם. גדרות הוצבו במרחק של 20 מטרים מהאגם וניטעו עצים ונשתלו פרחים. האזור היה קרוי "פארק גדת האגם", והוא כיסה מרחק של לי וחולק לחמישה פארקים. באביב 1930 יישרה הממשלה שטח מצפונית לדרך צָ'אנְגְשֶׁנְג (Changsheng) עד שער צ'יינטאנג תוך שימוש בבוץ שנדלה מקרקעית האגם ויצרה פארק שישי. בין השנים 1928 ל-1933 הקים הממשל המחוזי של ג'ג'יאנג את "פסל צֶ'ן יִינְגְשְׁה" (Chen Yingshi), את "מגדל ההנצחה של הקדושים המעונים של המשלחת הצפונית" ואת "אסטלת ההנצחה של הקדושים המעונים של דיוויזיה 88 במערכת סונְגְחוּ" במזחים של הפארק השלישי, הפארק השני והפארק החמישי בהתאמה.

לאחר שעמדה על תילה במשך קרוב ל-1,000 שנים התמוטטה פגודת לֵייפֶנְג (Leifeng) לפתע ב-25 בספטמבר 1924. הגורם לכך היו החפירות החשאיות שבוצעו בבסיסה. עובדה זו גרמה לזעזוע בחדשות.[10] הסופר לו שון כתב בתגובה את "הערה על התמוטטות פגודת לֵייפֶנְג"[11] ואת "הערה שנייה על התמוטטות פגודת לֵייפֶנְג",[12] כשהוא מציין תקרית זו. התמוטטות פגודת לֵייפֶנְג גם ביטלה אחד מ"עשרת אתרי נוף בעלי שם פיוטי של האגם המערבי", "פגודת לֵייפֶנְג בזוהר השקיעה" (雷峰夕照).

מ-6 ביוני ועד 20 באוקטובר 1929 ארחה ממשלת ג'ג'יאנג את "תערוכת האגם המערבי" הראשונה, ומספר המבקרים בה עלה על 20 מיליון. מיקום תערוכת האגם המערבי התפרש על אתרים סביב האגם, כדוגמת "הגשר השבור", "הר גושן", מקדש יְוֵּ'ה וָאנְג, "הגבעה הצפונית" וכו'. המטרה העיקרית של התערוכה הייתה לקדם מוצרים מתוצרת מקומית ולעודד הקמת מפעלים. מלבד מעל ל-1,000 משלחות מרחבי סין הגיעו לתערוכה נציגים מאמריקה, יפן, בריטניה, אינדונזיה ומדינות נוספות. היה זה המפגן הגדול והארוך ביותר בהאנגג'ואו בתקופת הרפובליקה של סין.[13]

 עצים מעורפלים לצד תשעת הפלגים

לאחר הקמת הרפובליקה העממית של סין הייתה האנגג'ואו אחת הערים הראשונות שנפתחה לתיירות בסין. ממשל העיר שימר את האזור ההררי סביב האגם ושתל מספר רב של עצים. בינתיים, בוצע מבצע נרחב לדליית בוץ מקרקעית האגם. בתוך האזור הנופי של האגם המערבי נפתחו גן בוטני חדש וגן פרחים. נבנו "פארק צפייה בדגים בבריכת הפרחים" (花港觀魚), ו"פארק זהבנים שרים בערבי הנחל" (柳浪聞鶯), הוקמו מחדש "פארק צפייה בדגים במעיינות הירקן" ו"פארק יונגג'ין", ושופצו מקדש לִינְגְיִין, מקדש גִ'ינְגְצְה, מקדש יְוֵּ'ה וָאנְג, "שלוש בריכות משקפות את הירח" (三潭印月), היכל לב האגם ואתרים נוספים. בנוסף נסללו הכבישים החדשים: דרך חְווָאנְחוּ המערבית (Huanhu), דרך לונְגְגִ'ין (Longjin) ודרך גְ'יוֹשִׂי (Jiuxi). ב-1959 ביקרו באגם המערבי בהאנגג'ואו מעל ל-1,400 תיירים מארצות חוץ, מעל ל-2,300 תיירים ממקאו והונג קונג ומעל לחמישה מיליון תיירים מרחבי סין. לאחר המהפכה התרבותית גדל מספר התיירים שביקרו באגם המערבי במהירות. ב-1978 ביקרו במקום 53,000 תיירים מארצות חוץ ממקאו והונג קונג בנוסף לשישה מיליון תיירים מסין.

במאי 1983 הכריזה מועצת המדינה של סין על האנגג'ואו כ"עיר היסטורית ותרבותית נודעת" ו"עיר מפתח לאומית לתיירות נוף". בספטמבר 1984 הורה המשרד המנהלי של מועצת המדינה על פיתוח האנגג'ואו כמרכז תיירות לדרום מזרח סין ועיר תיירות בינלאומית מדרגה ראשונה. לאחר מכן שיפץ ממשל האנגג'ואו את מקדש לִינְגְיִין, את מקדש טְייֵנְג'וּ, את מקדש גִ'ינְגְצְה, את מקדש יְוֵּ'ה וָאנְג, את היכל דָאצֶ'נְג (Dacheng), את הביתנים המכילים את האסטלות של "עשרת אתרי נוף בעלי שם פיוטי של האגם המערבי" ואתרים נוספים. אתרי נופש דוגמת "מעיין הטיגריס המזנק" הורחבו. נוסד פארק "לוטוס נע ברוח בגן המתפתל" (曲院風荷). נפתח אתר חדש "חקירת פריחת השיזף בפסגת לינג" (靈峰探梅). קרנבלים של תחפושות ומנהגי עבר נערכו בחְוָאנְגְלונְג דונְג (Huanglong Dong) ובאי "זְ'ווָאן גונְג דוּן" (Ruan Gong Dun). כמו כן לשם בידור הופעלו גני לילה ושוקי לילה מוזיקליים.

ב-1949 התמלאה קרקעית האגם בטין, כשהעומק הממוצע היה 0.55 מטרים בלבד והאגם הכיל 4 מיליון מ"ק מים בלבד. צמחי ביצה כיסו את קרקעית האגם ולכן סירות גדולות היו יכולות לשוט רק בערוצים ספציפיים. ב-1950 קבעה הממשלה את דליית הבוץ מקרקעית האגם המערבי כמיזם לאומי. האנגג'ואו השיקה את מיזם ניקוי האגם המערבי ב-1951 במטרה לחפור את הטין באופן יסוד. בהגיע 1954 העבודה הפכה ממוכנת. המיזם הסתיים ב-1959. תוצאה המיזם הייתה שהעומק הממוצע היה 1.808 מטרים כשהמקום העמוק ביותר 2.6 מטרים. קיבולת האגם גדלה ל-10,271,900 מטרים מעוקבים. בטין השתמשו על מנת למלא 18 שקעים או בריכות באזורים הסמוכים, כולל מקדש גָ'אוצִ'ינְג (Zhaoqing) ופארק צִ'ינְגְבָּוֹ (Qingbo). עם זאת, בשל הסחף וההשקעה של משקעים אחר-כך ירד עומק המים בממוצע ל-1.47 מטרים. הממשלה השקיעה ב-1976 שני מיליון יואן במטרה לדלות בוץ שוב מקרקעית האגם. ב-1980 העומק הממוצע הגיע ל-1.5 מטרים. בנוסף לעבודת דליית הבוץ חיזקה העירייה משמעותית את חופי האגם, תוך קיבוע גדה באורך כללי של 29,800 מטרים. היה זה מיזם שיפור הגדות הגדול ביותר בתולדות האגם המערבי. במקביל למיזם שופצו או נבנו מחדש יותר מעשרה מזחים לעגינת ספינות בפארק גדת האגם, בפארק ג'ונְגְשָׁאן, בקבר יְוֵּ'ה פֵיי, ומשני צדי סוללת סו.

מיזם ההטיה של האגם המערבי נחנך ב-1 בפברואר 1985. במסגרת המיזם הוקמה משאבה בקטע גָ'אקוֹאוּ של נהר צ'יינטאנג ששאבה לתוך האגם 300,000 מטרים מעוקבים של מים מדי יום, שווה ערך לאחד חלקי שלושה ושלושה של קיבולת האגם, כך שאפקטיבית מי האגם מוחלפים לגמרי מדי חודש. עקב כך, הוגדלה שקיפות מי האגם מפחות מ-0.4 מטרים ל-0.6 מטרים. להשלמת שיפור איכות מי האגם החל מיזם לכידת השפכים ברחבי האגם שהושק ב-1978, והסתיים ב-1981. המיזם התחלק לשלושה ענפים, דרומי, מערבי וצפוני. הוא כלל מנהרות שפכים תת-קרקעיות באורך 17 קילומטרים, ו-10 תחנות שאיבה. כמו כן פונו מפעלים מזהמים סביב האגם או שנסגרו. על בעלי הסירות נאסר שימוש במנועי דיזל המזהמים והמרעישים והם חויבו להתקין מנוע חשמליים.[14]

 צידו האחורי של שטר כסף בן יואן אחד

ב-1984 מימנו חמישה ארגונים כולל העיתון יומון האנגג'ואו הצבעה על "עשרת אתרי נוף חדשים בעלי שם פיוטי באגם המערבי". אתרי הנוף החדשים שנבחרו הן: "הנתיב הנתמך בעננים בחורשת החזרן" (雲棲竹徑), "עצים מעורפלים לצד תשעת הפלגים" (九溪煙樹), "חלומות במעיין הטיגריס המזנק" (虎跑夢泉), "מערת הדרקון הצהובה לבושים בירוק" (黃龍吐翠), "גשם אוסמנטוס מתוק בכפר מָאנְג'וֵּ'לונְג" (滿隴桂雨), "עננים אצים מעל גבעת קיסר הירקן" (玉皇飛雲), "שאלה על תה בבאר הדרקון" (龍井問茶), "גבעת אבן יקרה צפה בעננים ורודים" (寶石流霞), "רוח שמימית מעל גבעת ווּשָׁאן" (吳山天風), ו"תל זוואן המוקף בירקרקות" (阮墩環碧). ב-1982 היה האגם המערבי של האנגג'ואו בין "אתרי הנופש הנופיים התיירותיים הלאומיים" הראשונים ונבחר כאחד מ"עשרת אתרי הנוף הסיניים" ב-1985.

אחרי 71 שנים הושקה תערוכת האגם המערבי שוב בשנת 2000. התערוכה החדשה נערכה מ-20 באוקטובר ועד 10 בנובמבר והגיעו אליה 5.7 מיליון מבקרים, מקומיים וכאלו שהגיעו מעבר לים. תעשיית התיירות גרפה 6.9 מיליארד יואן.[15] התערוכה קידמה משמעותית את המוניטין של האגם המערבי בסין ובעולם. מאז הפכה תערוכת האגם המערבי לחגיגה שנתית.[16]

תמונות נוף מהאגם המערבי הופיעו כמה פעמים על שטרות הכסף בסין. תמונת "שלוש בריכות משקפות את הירח" הודפסה על גב שטר הכסף בן יואן אחד שהודפסה ב-1979 ועל הגרסה החמישית של יואן אחד שיצאה לאור ב-2004.

בתחילת המאה ה-21 התבצעו ברחבי האגם המערבי כמה מיזמים שנועדו לשפר את סביבתו. הראשון בהם היה "מיזם שיפוץ הצד הדרומי של האגם המערבי". מפברואר ועד אוקטובר 2002 הוסיף ממשל האנגג'ואו ארבעה פארקים גדולים בצידו הדרומי של האגם, וארבעת פארקים אלו פתוחים בחינם לציבור הרחב בכל שעות היממה. ב-25 באוקטובר 2002 הוקמה באתר שבו התמוטטה פגודת לֵייפֶנְג 78 שנים קודם לכן פגודה חדשה שגובהה 71.7 מטרים.[10]