אינדיאנים בני תרבות פרימונט חיו בסמוך לנהר האיתן פרימונט בחלקו הצפוני של קפיטול ריף בקמט ווטרפוקט סביב שנת 1000. הם השקו יבולים של עדשים, תירס ודלעת ואחסנו את הדגנים שגידלו באסמים בנויים מאבן (חלקם בנויים מגושי סלעי הבזלת הרבים המפוזרים באזור). במאה ה-13 עברו כל תרבויות האינדיאנים באזור שינוי פתאומי, קרוב לוודאי בשל בצורת ממושכת. ההתיישבויות של בני פרימונט ושדותיהם החקלאיים ננטשו.

שנים רבות לאחר שבני פרימונט נטשו את האזור עקרו אליו בני שבטי הפאיוט. בני הפאיוט הדרומיים שהתיישבו במקום האמינו שננסים בנו את האסמים וכינו אותם "בקתות מוקי" (Moki Huts), כשמוקי הוא ננס בשפתם,[1] כינוי מקובל באזור למבנים אלה גם כיום.

ב-1872 חצה אלן תומסון (Alan H. Thompson), סוקר במשלחתו של מייג'ור ג'ון וסלי פאוול, את קמט ווטרפוקט כאשר חקר את האזור. מאוחר יותר שהה הגאולוג קלרנס דטון באזור במשך כמה קיצים כשהוא חוקר את הגאולוגיה של האזור. עם זאת, אף אחת ממשלחות אלו לא חקרה את קמט ווטרפוקט לעומק. הוא היה, כאז כן עתה, טרשי מאוד ועוין.

עם סיום מלחמת האזרחים האמריקנית שאפו מנהיגי המורמונים בסולט לייק סיטי לקבוע מיסיונים בפינות הנדחות ביותר של מערב ארצות הברית. ב-1866 חדרה משלחת צבאית למחצה של מורמונים במרדף אחרי אינדיאנים לעמקים הגבוהים במערב. בשנות ה-70 של המאה ה-19 עקרו מתיישבים לתוך עמקים אלו והקימו את היישובים: לואה (Loa), פרימונט (Fremont), ליימן (Lyman), ביקנל (Bicknell) וטוריי (Torrey).[2]

המורמונים יישבו את עמק הנהר פרימונט בשנות ה-80 של המאה ה-19 ויסדו את ג'נקשן (Junction), קיינסוויל (Caineville) ואולדרידג' (Aldridge). שם היישוב ג'נקשן הוסב לפרואיטה (Fruita) בתחילת המאה ה-20. פרואיטה שגשגה, קיינסוויל שרדה בקושי ואולדרידג' ננטשה. בנוסף לחקלאות עסקו התושבים בכריית סיד מאבן הגיר המקומית ואורניום נכרה בתחילת המאה ה-20. ב-1904 נקבע הזיכיון הראשון לכריית אורניום באזור. המכרה שהוקם, מכרה אויילר (Oyler Mine) בגרנד וואש הפיק עפרת אורניום.

בשנות ה-20 של המאה ה-20 הייתה העבודה קשה, אבל החיים בפרואיטה היו טובים. במקום לא התגוררו יותר מעשר משפחות בזמן נתון והם חיו ממישור ההצפה הפורה של הנהר פרימונט והאדמה החליפה ידיים כמה פעמים במשך השנים.[2] היישוב ננטש ב-1955 כששירות הפארקים רכש את המקום ושיפץ חלק ממבני היישוב. ניתן עדיין לראות כבשנים ששימשו לייצור סיד ב"נקיק הגופרית" (Sulphur Creek), ובסמוך לאתר הקמפינג בכביש הנופי.

הבישוף המורמוני ומנהל חנות אפרים פקטול (Ephraim Portman Pectol), תושב המקום ארגן מועדון קידום[א] בטוריי הסמוכה ב-1921. פקטול דחף למערכת פרסום שתכלול כתיבת סיפורים שישלחו לכתבי עת ועיתונים. במאמצים אלו הוא נעזר יותר ויותר בגיסו, ג'וזף היקמן (Joseph S. Hickman), שהיה מנהל בית הספר התיכון של מחוז ויין. ב-1924 הרחיב היקמן את מעורבות הקהילה במאמצי הקידום באמצעות ארגון מועדון "ארץ הפלאות של ויין" ("Wayne Wonderland") שפעל בכל המחוז. ב-1932 נבחר פקטול לבית המחוקקים של יוטה.[3]

ב-1933 נבחר פקטול לנשיאות מועדון איגוד האזרחות של דרום יוטה (Associated Civics Club of Southern Utah), ממשיך דרכו של מועדון ארץ הפלאות של יוטה. המועדון גייס 150,000 דולרים על מנת לשכור את שירותיו של צלם מסולט לייק סיטי שיצלם סדרה של תמונות פרסומת. הצלם, ג' א. ברואדדוס (J.E. Broaddus), סייר והרצה על "ארץ הפלאות של ויין" במשך כמה שנים.

בהיותו בבית המחוקקים של יוטה פנה פקטול לנשיא פרנקלין רוזוולט וביקש שיכריז על "המונומנט הלאומי ארץ הפלאות של ויין" כחלק מהאדמות שבבעלות הממשל הפדרלי שהיוו את מרבית אזור קפיטול ריף. סוכנויות פדרליות החלו לבצע מחקר היתכנות ולקבוע את קווי הגבול. בינתיים לא רק שפקטול הנחה את חוקרי הממשל בטיולים הרבים שערכו, אלא גם ליווה מספר גדל והולך של מבקרים שהגיעו בעקבות ההרצאות והמצגות של הצלם, ג' א. ברואדדוס.

הנשיא רוזוולט חתם על ההצהרה שהקימה את המונומנט הלאומי קפיטול ריף ב-2 באוגוסט 1937. בהצהרה מספר 2246 הקצה הנשיא רוזוולט שטח בן 152 קילומטרים רבועים של אזור קפיטול ריף. שטח זה השתרע על אזור מכ-3 קילומטרים צפונית לכביש המדינתי 24 של ימינו וכ-16 קילומטרים דרומה ממנו, מיד לאחר נקיק קפיטול.[4] שנות השפל הגדול פגעו קשה בתקציבים של שירות הפארקים הלאומיים שזה עתה קם. לא הוקצו כספים עבור ניהול קפיטול ריף ויחלוף זמן רב עד שיגיעו למקום עובדי השירות.

הניהול של המונומנט החדש הופקד בידי הפארק הלאומי ציון. חיל השימור האזרחי ומינהל קידום העבודות[ב] בנו בקתת אבן עבור שומרי המונומנט, גשר מעל נקיק סולפור ושיפרו דרכים. ההיסטוריון צ'ארלס קלי (Charles Kelly) הכיר היטב את המנהלים של שירות הפארקים בפארק הלאומי ציון והתנדב לשמש כ"כלב שמירה" על המונומנט עבור שירות הפארקים. הוא מונה רשמית כ"אפוטרופוס בלא שכר" של המונומנט ב-1943. הוא עבד כמתנדב עד 1950 כאשר שירות הפארקים מינה אותו כמפקח הראשון של המונומנט.[4]

במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 היה קלי מודאג מאוד בשל הסכמת המנהלים של שירות הפארקים לתביעה של הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית לפתוח את המונומנט הלאומי קפיטול ריף לכריית אורניום. הוא חש שהחלטה זו הייתה שגויה והרסנית לאינטרס הלאומי לאורך זמן. בסופו של דבר הסתבר שאין במונומנט הלאומי קפיטול ריף עפרות אורניום בכמות המצדיקה כרייה.

רק ב-1958 קיבל קלי עזרה קבועה בשמירה על המונומנט ובאכיפת התקנות כששומר הפארקים גרנט קלארק הועבר מהפארק הלאומי ציון. בשנה שבה הגיע קלארק ביקרו בפארק 56,000 איש ו"צ'ארלי" קלי פרש לגמלאות.

במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20, תחת תוכנית משימה 66,[ג] הוקמו באתרים של שירות הפארקים מתקנים חדשים שנועדו לקלוט את קהל המבקרים שהלך ותפח. במסגרת התוכנית הוקמו בקפיטול ריף אתר קמפינג, ובו 53 מקומות בפרואיטה, דירות להשכרה לצוות, ומרכז מבקרים חדש, האחרון נפתח ב-1966.

מספר המבקרים טיפס בצורה חדה לאחר שב-1962 נסלל כביש מדינתי 24 המתאים לכל מזג-אוויר, שעבר דרך קניון הנהר פרימונט בסמוך לפרואיטה. כביש מדינתי 24 החליף את דרך הקרונות הצרה שעברה בנקיק קפיטול, 16 קילומטרים דרומה משם ושנהרסה בשיטפונות לעיתים קרובות. הכביש הישן פתוח מאז רק להולכי רגל. ב-1967 ביקרו בפארק 146,598 איש. גם צוות העובדים גדל.[4]

במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 רכש שירות הפארקים חלקות אדמה פרטיות בפרואיטה ובנחל פלזנט. כמעט כל הרכוש הפרטי עבר לבעלות ציבורית על בסיס הסכמה על ערך הנכסים.[4]

תומכי שימור הסביבה שכנעו את הנשיא לינדון ג'ונסון להקצות שטחים נרחבים של אדמות ציבוריות ב-1968, זמן קצר לפני שפרש מהנשיאות. בהצהרה 3888 הועברו 870 קילומטרים רבועים נוספים לפיקוח של שירות הפארקים. ב-1970 השתרע המונומנט הלאומי קפיטול ריף על שטח בן 1,028 קילומטרים רבועים מהר תאוזנד לייק ועד כמעט נהר הקולורדו. החלטה זו הייתה שנויה במחלוקת, והצוות של שירות הפארקים הלאומיים היה קטן מדי מכדי לנהל את השטחים הנוספים.

ההרחבה הגדולה של המונומנט והגיוון במשאבי הנוף עקב כך גרמו למחשבה שקפיטול ריף צריך לעלות מדרגה ממונומנט לאומי לפארק לאומי. שתי הצעות חוק בנושא הועלו לדיון בקונגרס של ארצות הברית.

הצעה מספר H.R. 17152 שהועלתה בבית הנבחרים על ידי חבר הקונגרס לורנס ברטון (Laurence J. Burton) מיוטה קראה לפארק לאומי על שטח בן 728 קילומטרים רבועים ובצמוד אליו אזור נופש לאומי בן 194 קילומטרים רבועים שישמש לכמה מטרות (ובהן מרעה) בלא הגבלת זמן. במקביל עברה בסנאט ב-1 ביולי 1970 הצעה חוק מספר S. 531 שכללה הקמת פארק לאומי בלבד על שטח של 931 קילומטרים רבועים. הצעת החוק קראה להפסקה הדרגתית בת 25 שנים של המרעה באתר.

בספטמבר 1970 אמרו פקידים ממחלקת הפנים של ארצות הברית במושב של תת-הוועדה של בית הנבחרים שהם מעדיפים שלצורך הפארק הלאומי יוקצו 1,030 קילומטרים רבועים. הם גם המליצו לקצץ את תקופת ההפסקה ההדרגתית של המרעה מ-25 ל-10 שנים. הם גם לא תמכו בהקמת אזור נופש לאומי.[4]

רק בשלהי 1971 הושלמה פעולת הקונגרס בנושא. בנקודת זמן זה התחלפו הנציגים ופעל מושב הקונגרס ה-92 והצעת החוק S. 531 דעכה. הצעת חוק חדשה מספר S. 29 שהוצעה לסנאט על ידי הסנאטור פרנק מוס (Frank E. Moss) מיוטה והייתה במהותה זהה להצעה S. 531 שהתבטלה, למעט הקצאה נוספת של 43 קילומטרים רבועים של אדמות מדינה עבור הפארק. בבית הנבחרים העלו חברי הקונגרס מקיי (McKay) ולויד (Lloyd) מיוטה הצעת חוק מספר H.R. 9053 שנועדה להחליף את H.R. 17152 שהתבטלה. הפעם הושמטה מהצעת חוק זו ההצעה להקים אזור נופש לאומי צמוד והיא אמצה את הרעיון של הסנאט להגבלת תקופת המרעה ל-25 שנים. מחלקת הפנים של ארצות הברית עדיין המליצהעל פארק לאומי על שטח של 1,029 קילומטרים רבועים והגבלת תקופת המרעה ל-10 שנים.

הצעה S. 29 עברה בסנאט ביוני ונשלחה לבית הנבחרים. בית הנבחרים נטש את הצעת החוק שלו עקב כך והעביר את הגרסה של הצעת הסנאט עם תוספת. משום שהסנאט לא הסכים לתוספת של בית הנבחרים יושרו ההדורים בוועדה משותפת. הוועדה פרסמה את הדו"ח המוסכם ב-30 בנובמבר 1971. החקיקה "חוק שנועד לקבוע פארק לאומי קפיטול ריף במדינת יוטה" הפכה לחוק ציבורי מספר 92–207 כאשר הנשיא ריצ'רד ניקסון חתם עליו ב-18 בדצמבר 1971.[4]

שגיאת ציטוט: נראה כי בדף קיימות תבניות "ביאור" אך לא תבנית "ביאורים" להצגתן.