ילידים  שתי נשים משבט אפאצ'י מסקלרו וכמה טיפי אגם לוסרו, אגם ארעי המתמלא בעקבות גשמים משמעותיים

מסלול עקבות מאובנות של טביעות רגליים של בני אדם ועצלני קרקע שנמצאו בווייט סנדס ומתוארך לעידן הקרח האחרון מראה כי עצלני קרקע ניצודו על ידי בני אדם לפני 11,700 שנה לפחות.[1] פלאו-אינדיאנים ישבו בקו החוף של אגם אוטרו, אגם גדול שכיסה את רוב אגן טולארוסה. הם השתמשו באבנים מההרים כדי ליצור ראשי חניתות, מהצורות המכונות "חודי פולסם" (Folsom point) ו"חודי פלנו" (Plano points), והצמידו אותם לחניתות לציד ממותות, גמלים, עצלני קרקע וביזונים. באגן נמצאו ראשי חניתות וכלי אבן כשהם קשורים לקו החוף העתיק, לנחלים ולגבעות. כאשר יריעת הקרח הגדולה שכיסתה את יבשת אמריקה הצפונית נסוגה, החל אגם אוטרו להתאדות והשאיר אחריו אגם יבש המכונה "מישור אלקלי" ואת אגם לוסרו היבש רוב השנה. ערבת העשב נעלמה והאגן נעשה צחיח יותר ויותר, והפך אט אט לבתה מדברית. המגה-פאונה נעלמה מהאגן והותירה אחריה עקבות מאובנות.[2]

בני התקופה הארכאית באמריקה הצפונית שיפרו את החנית שהושלכה ביד בה השתמשו הפלאו-אינדיאנים עם המצאת האטלאטל (אנ'). לאחר התייבשות אגם אוטרו, נשאה רוח כמויות גדולות של חול גבס מקרקעית האגן שהצטברה לשדה דיונות גדול. בני התקופה הארכאית נכנסו לאגן טולארוסה לפני כ-4,000 שנה, לאחר שהדיונות התייצבו, שייתכן שמה שמשך אותם לשם היה Oryzopsis hymenoides (באנגלית Indian ricegrass), מין עשב ממשפחת הדגניים. העדויות הראשונות לחקלאות הן מהתקופה הארכאית. שבטים ארכאיים טיפחו צמחי בר כך שהם יגדלו בצורה אמינה יותר ובכמויות גדולות מכפי שהתרחש באופן טבעי. אנשים ארכאיים החלו להתגורר בכפרים קטנים לאורך כל עונות השנה כדי לטפל בשדותיהם. תלוליות של מדורות התגלו בתוך הדיונות, שהן שרידי שריפות פרהיסטוריות המכילות פחם ואפר. כאשר מחממים גבס ל-149 מעלות צלזיוס הוא הופך לטיח שמתקשה כשמוסיפים מים שמתאדים לאחר מכן. הטיח הצמיד את שרידי המדורות למקומם, ושימר אותן במשך אלפי שנים.[3]

בני תרבות מגיון יצרו כלי חרס, חיו בבתים קבועים, ועיבדו אדמות באגן טולארוסה. עדויות לנוכחותם הפרהיסטורית מתחילות משנת 200 לערך לספירה. בני תרבות מגיון אכלסו את האגן עד 1350 לספירה כאשר הם עזבו, והשאיר מאחוריהם מבני אדובי ושברי חרסים.[4]

לפני למעלה מ-700 שנה, חבורות של אפאצ'ים עקבו אחר עדרי ביזונים מהמישורים הגדולים לאגן טולארוסה.[5] האפאצ'ים היו ציידים-לקטים נודדים שהתגוררו במבנים זמניים המכונים ויגוום (אנ') וטיפי. האפאצ'ים שלטו על שטח נכבד בדרום ניו מקסיקו עד שהגיעו חוקרי הארצות האירופים. הם הגנו בחירוף נפש על הזכויות על מולדתם כנגד פלישתם של מתיישבים קולוניאליים. חבורות של אפאצ'י, בראשות ויקטוריו (אנ') וג'רונימו, לחמו נגד המתיישבים באגן וערכו קרבות צבאיים עם חיילי באפלו. הקרב על אגן אמברייו (Battle of Hembrillo Basin) בשנת 1880 היה מעורבות צבאית בין הלוחמים של ויקטוריו לבין גדוד הפרשים ה-9 של חיילי באפלו של צבא ארצות הברית. שדה הקרב, שנמצא במטווח הטילים וייט סנדס, הוא העדות הארכאולוגית הקרובה ביותר למלחמות האפאצ'י (אנ') (1849 עד 1924). הסכסוך בין האפאצ'ים למתיישבים האמריקאים על האינטרסים הסותרים שלהם באגן הסתיים בסופו של דבר בהגלייתם של האפאצ'ים בכוח ממולדתם לשמורות אינדיאנים. האפאצ'ים משבט מסקלרו (אנ') שומרים על זיקה תרבותית פעילה לנוף אבותיהם.[6]

מתיישבים ממוצא אירופי  מפה של אגן טולארוסה עם הפארק קרוב למרכז, בצד המערבי

בעוד שצפונה משם הוקמה מושבה ספרדית (אנ') סביב סנטה פה, בדרך כלל נמנעו האירופאים מלהיכנס לאגן טולארוסה עד המאה התשע עשרה. לאגן לא היו מקורות מים אמינים והיה המעוז העיקרי של אפאצ'ים מקומיים שגנבו בעלי חיים מיישובי הפואבלו וההתיישבויות הספרדיות בסמוך לאגן. כאשר ספרדים בכל זאת נכנסו לאגן, הם השתמשו רק בדרכים מבוססות אל מדבר המלח שמצפון למישור אלקלי.[7] המתיישבים הספרדים סללו את דרכי המלח בשנת 1647, כדי לחבר בין מרבצי המלח לקמינו ריאל (הדרך המלכותית) באל פאסו דל נורטה (סיודאד חוארס של ימינו) ומכרות הכסף בדורנגו, מקסיקו. מלח הוא מרכיב חשוב בתהליך הפקת כסף מהעפרות. משלחות המשתמשות בעגלות רתומות לפרדות עם ליווי צבאי יצאו כמה פעמים בכל שנה למסע למלחות (מדבריות המלח).[8]

לאורך התקופה הקולוניאלית הספרדית והתקופה המקסיקנית הותר לתושבים ההיספנים לאסוף מלח מהמלחות, שנחשבו לרכוש ציבורי. מתיישבים טקסנים-אמריקאים תבעו בעלות פרטית על האדמה כדי להרוויח מכריית מינרלים על רכושם. ג'יימס מגופין (James Magoffin) רשם בעלות על מישורי המלח מצפון לאגם לוסרו, אך לא הצליח לגבות מס על איסוף מלח. בשנת 1854, תוך שימוש בכוח צבאי, הוא עצר משלחת לאיסוף מלח של היספנים מהיישוב דוניה אנה (אנ') במישורי המלח תוך הריגת שלושה היספנים. האירוע קיבל את הכינוי "מלחמת המלח של מגופין" (Magoffin Salt War). בתגובה לשימוש בכוח הקיצוני של מגופין במהלך האירוע, ביטלו בתי המשפט את תביעתו הקניינית למישורי המלח וקבעו תקדים לגישה ציבורית בחינם למאגרי המלח.[8]

הסקר הראשון של צבא ארצות הברית בדרום-מרכז ניו מקסיקו נערך בשנת 1849 על ידי קבוצה של קצינים מיחידת המהנדסים הטופוגרפיים (United States Army Corps of Topographical Engineers, מוזגה ב-1863 לתוך חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית). הם עברו מערבית להרי סן אנדרס ולהרי אורגן (אנ'). סגן נשלח מזרחה דרך האגן עם חבורת סיירים כדי למפות נתיב עגלות צבאי פוטנציאלי אל רכס סיירה בלנקה (אנ').

משפחות היספניות הקימו קהילות חקלאיות בטולארוסה (אנ') בשנת 1861 ובלה לוס (אנ') בשנת 1863. תושבי הכפרים ערבבו מים עם חול גבס משדה הדיונות כדי ליצור טיח לקירות בתיהם. הצבע הלבן היה לא רק דקורטיבי אלא גם פונקציונלי בהחזרת קרני השמש בקיץ.

בשנות השמונים של המאה ה-19, גרמה תקופה קצרה של גשמים עזים לצמיחה של עשב שופע באגן טולארוסה, שמשך את תשומת ליבם של רועי עזים, כבשים ובקר, בעיקר מטקסס. עדרי בקר גדולים הובלו לאגן, וחוות הבקר הפכו לסוג הכלכלה הדומיננטית בשישים השנים הבאות. בשנת 1897, האחים חוסה, פליפה ואסטבן לוסרו, הקימו חווה בגדה הדרומית של האגם שעתיד לשאת בסופו של דבר את שמם. עד 1940 איחד פליפה את החוות המשפחתיות לשטח של 81 קילומטרים רבועים. זמן קצר לאחר מכן, העביר שירות הפארקים הלאומיים לידיו את הבעלות על נכסי משפחת לוסרו באמצעות הפקעה של אגם לוסרו ומישור אלקלי. שרידי החווה המשפחתית של לוסרו כוללים את מכלאות הבקר, שוקת השקיה, באר מים וטחנת רוח הרוסה שהמבקרים יכולים לראות בסיור בהובלת שומר הפארק לאגם לוסרו אחת לחודש, בחודשים הקרירים יותר של השנה.[9]

בראשית המאה העשרים, גרמו גילוי נפט, פחם, כסף, זהב ומרבצים של מינרלים יקרים אחרים למתיישבים רבים ליזום תביעות כריה באגן טולארוסה. בשנת 1904 למשל, הגישו מעל 114 אנשים תביעות לזיכיונות כריה של מינרלים ביותר מ-42 קילומטרים רבועים של אגם לוסרו. עם זאת, מעט מאוד מהתביעות יושמו. אדי'ס סודה פרוספקט (Eddy’s Soda Prospect), היה מיזם לכריית המינרל גלאובריט (אנ') לאורך החוף הדרומי של אגם לוסרו שהוקם על ידי אותם האחים אדי שהקימו קודם לכן את חברת הרכבת אל פאסו וצפון-מזרח ואת העיירה אלמוגורדו. בשנת 1907 הקימו ג'יי. אר מילנר (J.R. Milner) וביל פץ (Bill Fetz) מפעל לייצור אבקת גבס תעשייתית לאורך הקצה הדרומי של הדיונות. הפעולה כללה קידוח פירים ארוכים לתוך הדיונות וחילוץ גבס לחימום לאבקת גבס בלילה. אף על פי שהמפעל הצליח, הקמת המונומנט הלאומי השביתה לצמיתות את המפעל.[10]

מונומנט לאומי סרטון על המונומנט הלאומי

הפעם הראשונה שהועלה רעיון להקים פארק לאומי כדי להגן על תצורת החולות הלבנים הוא משנת 1898 כאשר קבוצה מאל פאסו, טקסס, הציעה להקים את "הפארק הלאומי מסקלרו" (Mescalero National Park). התוכנית נכשלה מאחר שהיא כללה שמורת ציד, מאפיין העומד בניגוד לרעיון השימור כפי נקבע על ידי מחלקת הפנים של ארצות הברית.

אלברט ב. פול (Albert B. Fall), סנאטור מניו מקסיקו שלימים מונה למזכיר הפנים של ארצות הברית - ובעל חווה גדולה ביישוב המכונה טרי ריוורס (Three Rivers) מצפון-מזרח לשדה הדיונות, קידם בקונגרס בשנים 1912–1922 ארבע הצעות חוק נפרדות לפארק לאומי באגן טולארוסה. התוכנית האולטימטיבית של פול נקראה "פארק לאומי לכל עונות השנה", שכן הוא יהיה פתוח לאורך כל השנה, בניגוד לפארקים צפוניים יותר. הצעת החוק כללה ארבעה אזורים נפרדים ומגוונים, שינוהלו כפארק לאומי אחד. השטחים המוצעים כללו חלק נופי, כ-8.1 קילומטרים רבועים, של שמורת האינדיאנים של המסקלרו, 2.6 קילומטרים רבועים של שדה הדיונות, 2.6 קילומטרים רבועים של אזור געשי מצפון בשם קריסוסו מאלפאיס (Carrizozo Malpais), וקו החוף של מאגר המים אליפנט ביוט (Elephant Butte Reservoir) ממערב, מעבר להרי סן אנדרס. סטיבן מאת'ר (אנ'), המנהל הראשון של שירות הפארקים הלאומיים, מתח ביקורת על ההצעה בשל "הגבולות המופרדים, היעדר הנוף המרהיב והשימוש המוטל בספק". "איגוד השימור של הפארקים הלאומיים" (National Parks Conservation Association) ו"עמותת זכויות האינדיאנים" (Indian Rights Association) ניהלו קמפיין נגד הצעת החוק של פול, בעיקר בגלל הפקעת אדמות שמורת האינדיאנים, ובטענה כי היא עשויה ליצור תקדים לשימוש תעשייתי בפארקים. הצעת החוק נכשלה בקונגרס, ופול התפטר בשנת 1923 במהלך חשיפת שערוריית השחיתות שבה היה מעורב המכונה פרשיית הטיפוט דום.

במהלך שנות העשרים של המאה העשרים קידם איש עסקים מאלמוגורדו בשם טום צ'ארלס (Tom Charles) את היתרונות הכלכליים הפוטנציאליים בהגנה על תצורת החולות הלבנים. צ'ארלס גייס מספיק תמיכה מקומית להקמת כביש מדינתי משופר בין לאס קרוסס לאלמוגורדו (כיום כביש 70 של ארצות הברית), שעבר את בקצה הדרומי של שדה הדיונות. הוא פעל לגרום להכרזת הדיונות יוכרזו כפארק לאומי, אך הסנאטור ברונסון מ. קטינג (Bronson M. Cutting), שהיה בעל השפעה על נשיא ארצות הברית הרברט הובר, יעץ לו שיהיה הרבה יותר קל להשיג מעמד של מונומנט לאומי.

ב-18 בינואר 1933, הכריז הנשיא הובר על הקמת "המונומנט הלאומי וייט סנדס" על בסיס סמכותו כפי שנקבעה בחוק העתיקות משנת 1906.[11] טקס ההקדשה והפתיחה הגדולה היו ב-29 באפריל 1934. טום צ'ארלס הפך למנהל הראשון של המונומנט, ולזכיין הראשון בשנת 1939, שפעל במסגרת "חברת השירות וייט סנדס" (White Sands Service Company).

מרכז המבקרים ותחנת נוחות סמוכה, שלושה בתי מגורים לשומרי הפארק, וכן שלושה מבני תחזוקה נבנו מלבני אדובי כפרויקט של מינהל קידום העבודות [א] החל משנת 1936 ועד שנת 1938.[12] שמונה מבנה האדובי המקוריים ומבנים סמוכים אחרים הוגדרו כמחוז ההיסטורי של המונומנט הלאומי וייט סנדס כאשר הם נוספו למרשם הלאומי של מקומות היסטוריים בשנת 1988. האדריכלים העיקריים היו לייל א. בנט ורוברט וו. אלברס, שתכננו גם מבנים נוספים עבור שירות הפארקים הלאומיים במונומנטים הלאומיים בנדלייר וקאסה גראנדה.[13] בנט תכנן גם את מחסות שולחנות הפיקניק בווייט סנדס, את פונדק המדבר הצבוע (Painted Desert Inn) ביער המאובן, ואת המבנים בפארק הלאומי מערות קרלסבד.[12]

הפארק מוקף לחלוטין במתקנים הצבאיים של מטווח הטילים וייט סנדס ובסיס חיל האוויר הולומן, ומאז ומתמיד היו היחסים בינו לבין הצבא בעייתיים. מטווח הטילים ובסיס חיל האוויר הוקמו לאחר הפצצת פרל הארבור בשנת 1941, עם המשך פעילות לאחר מלחמת העולם השנייה ובמהלך המלחמה הקרה.[14] טילים תועים נפלו לעיתים קרובות בגבולות הפארק, והרסו מדי פעם חלק מאזורי המבקרים. טיסות מהולומן הטרידו את שלוות האזור. משימות אימון טיסה נמשכות מעל שדות הדיונות,[14] והפארק נסגר באופן זמני למשך מספר שעות במהלך ניסויי טילים באזור הסמוך ואזור השימוש המשותף בצד המערבי של הפארק.[15]

בשנים 1969–1977 שוחררו 95 ראמים בשטח מטווח הטילים ובאזורים הסמוכים לאגן טולארוסה על ידי מחלקת הציד והדיג של ניו מקסיקו למטרות ציד. לראמים אין טורפים טבעיים בשטח הפארק והם התחרו עם מינים מקומיים על מזון. אלפי ראמים חיים כיום במטווח הטילים, אם כי ציד שנתי מתרחש מאז 1974 כדי לסייע בשליטה וייצוב האוכלוסייה. שירות הפארקים הלאומיים, שחשש מההשפעות השליליות על צמחים ובעלי חיים מקומיים בפארק, הקים בשנת 1996 גדר גבול באורך של 108 קילומטרים על מנת למנוע כניסת ראמים.[16]

אירועי שיכרות גוברים של סטודנטים בחופשת האביב בשנות התשעים הובילה לאיסור על צריכת אלכוהול.[17] חל איסור על הכנסת אלכוהול ברחבי הפארק החל מ-1 בפברואר ועד 31 במאי.[18]

מחלוקת אתר המורשת העולמית  מטוסי F-117 נייטהוק טסים מעל וייט סנדס לטקס הפרישה של המטוסים משירות באוהיו. בסיס חיל האוויר הולומן היה הבסיס למטוסים אלו בין השנים 1992 ל-2008

המונומנט הלאומי וייט סנדס הוצע לרשימה הזמנית של אתרי מורשת עולמיים פוטנציאליים ב-22 בינואר 2008.[19] שני הסנאטורים של המדינה, פיט דומניצ'י וג'ף בינגמן, כתבו מכתבי תמיכה בבקשה.[20] איש הקונגרס מניו מקסיקו, סטיב פירס, סירב לתמוך בבקשה מחשש ללחצים בינלאומיים עתידיים נגד הפעולות הצבאיות באזור.

הצעת המונומנט הלאומי וייט סנדס כאתר מורשת עולמית גרמה למחלוקת רבה במחוז אוטרו, שהתחוללה ברובה בישיבות ועדת מחוז אוטרו. עתירה שכללה 1,200 חתימות המתנגדות לבקשה הוגשה לוועדה ב-16 באוגוסט 2007. הוועדה קיבלה החלטה להתנגד לבקשה ב-23 באוגוסט 2007,[21] וחוקקה חוק עזר מספר 05–07 ב-18 באוקטובר 2007, המתייחס לכל ייעוד פוטנציאלי של אתר מורשת עולמית במחוז. חוק העזר מחייב תיאום עם המחוז בעקבות תהליך התכנון והסקירה הסביבתי באמצעות המועצה הציבורית לייעוץ לשימוש בקרקעות, וקובע כי "שום אתר מורשת עולמית ... לא ימוקם על אדמה צבאית כלשהי או סמוכה לה ... בתוך או סמוך לגבולות מחוז אוטרו".[22] ב-24 בינואר 2008, לאחר שהוכרזה הרשימה הבלתי סופית של אתרי המורשת העולמית, הורתה הוועדה לפרקליט המחוז לכתוב מכתב למזכיר הפנים, בדרישה להחריג את המונומנט הלאומי וייט סנדס מהרשימה.

חוק הפארק הלאומי

במאי 2018 העלה הסנאטור האמריקני מרטין היינריך (דמוקרט מטעם ניו מקסיקו) הצעת חוק ליעד את וייט סנדס לפארק לאומי.[23] היינריך התייעץ עם העובדים במונומנט הלאומי, בשירות הפארקים הלאומיים, במטווח הטילים וייט סנדס, בצבא ארצות הברית ובבסיס חיל האוויר הולומן לפני שהצעת החוק הועלתה בקונגרס. הצעת החוק נתמכה על ידי ועדת עיריית אלמוגורדו, מועצת העיר לאס קרוסס, מועצת השבט של אפאצ'י מסקלרו, עיריית מועצת הנאמנים של העיירה מסילה (אנ'), ראש עיריית אלמגורדו, ריצ'רד בוס (Richard Boss), הסנאטור מניו מקסיקו, רון גריגס (Ron Griggs, רפובליקני), לשכת המסחר של אלמוגורדו, לשכת המסחר הגדולה של לאס קרוס, לשכת המסחר הירוקה של לאס קרוס, האגודה לשימור הפארקים הלאומיים, וברית האדמות הציבורית בדרום ניו מקסיקו. עם זאת, נציבי מחוז אוטרו התנגדו להצעת החוק, שקבעו כי הטיעון העיקרי לטובת מעמד הפארק הלאומי הוא הפוטנציאל לביקור מוגבר, תוך שהם מציינים כי המונומנט הלאומי הוא כבר אתר הפארקים הלאומיים הפופולרי ביותר במדינה. הנציבים היו מודאגים גם מכך ש"שינוי הסטטוס ישפיע על עשיית הסרטים כאן באמצעות שכר טרחה גבוה יותר או מהגדלת הרגולציה". הנציבים תמכו רק בשינויי גבולות ובתשתיות נוספות, כמו שטחי מחנאות ושיפור הגישה באמצעות כבישים.[24] גם הנציבים של מחוז דוניה אנה התנגדו לשינוי ההגדרה של וייט סנדס כפארק לאומי. הצעת החוק לשינוי ההגדרה הועלתה מחדש ב-27 במרץ 2019.[25][26]

ב-11 בדצמבר 2019 העביר בית הנבחרים האמריקני את חוק אישור ההגנה הלאומי לשנת הכספים 2020, הכולל חקיקה שהגדירה מחדש את המונומנט הלאומית וייט סנדס כפארק הלאומי וייט סנדס.[27] הסנאט אישר את הצעת החוק ב-16 בדצמבר והנשיא דונלד טראמפ אשרר בחתימתו את החוק ב-20 בדצמבר. החוק כלל חילופי קרקעות בין מטווח הטילים לפארק החדש, כמו גם הגנה על קרקעות נוספות, והוסיף 8.2 קילומטרים רבועים לפארק.[28]

שגיאת ציטוט: נראה כי בדף קיימות תבניות "ביאור" אך לא תבנית "ביאורים" להצגתן.