טוֹקוּגַאווָה איאיאֶסוּ הורה על בניית המבצר מבט אווירי של מבצר נגויה אנדרטה ב"ני-נוֹ-מארוּ" לזכר אסון אאוֹמאטסוּבָּה, אשר התרחש בינואר 1868

כדי לתקוע יתד בפרובינציית אוֹוַארי, החל המושל הצבאי של פרובינציית סוּרוּגָה[א], אימאגאווה אוּג'יצ'יקָה[ב] בבניית מבצר "יאנאגי-נוֹ-מארוּ"[ג] עבור בנו, אימאגאווָה אוּג'יטוֹיוֹ[ד]. בניית המבצר נמשכה בעידן תַאיאֵיי[ה], הבנייה החלה ב-1521 ותמה ב-1528.

מיקומו של מבצר זה היה בסמוך לאתר בו נבנתה מאוחר יותר "אחוזת ני-נוֹ-מארוּ". אוֹדָה נוֹבּוּהידֶה[ו] העביר מבצר זה לבעלותו במרץ 1532 (קיוֹרוֹקוּ 5[ז]), השתכן בו, ואף שינה את שמו למבצר נגויה. יש המשערים כי בנו, אוֹדה נוֹבֻּוּנאגָה[ח], נולד שם בשנת 1534 (טֵנבּוּן[ט] 3), אך נושא זה לוט בערפל. לאחר שהכניע את אוֹדָה נוֹבּוּטוֹמוֹ[י] במבצר קיוֹסוּ[י"א] בחודש אפריל 1555 (קוֹג'י[י"ב] 1), השתכן שם אוֹדָה נוֹבּוּהידֶה באופן סופי.

בשנת 1582 לערך (טֶנשוֹ 10[י"ג]) המבצר בנגויה ננטש. לאחר הפיכות שונות ביפן, ניצח לבסוף טוֹקוּגאווָה איאיאֶסוּ[י"ד], והחליט בנובמבר 1609 (קֶייצ'וֹ[ט"ו] 14) לבנות מחדש את המבצר בנגויה.

עד רסטורציית מייג'י[ט"ז], מבצר נגויה שגשג, בשל היותו מבצר השייך לשושלת אוֹוַארי, החשוב ביותר מבין שלושה אילנות יוחסין השליטים באזור. טכנולוגיית הבנייה של המבצר התפתחה בקצב מרשים, ונתקבעה לבסוף לאופייה הסופי, החל מבנייתו של מבצר אַזוּצ'י[י"ז] ב-1576 בידי אודָה נוֹבּוּנאגָה[י"ח], שחי בין השנים 1534–1582. אחד האדריכלים הראשיים אשר תכנן וניהל את בניית מבצר אַזוּצ'י היה נאקאי מאסאקיוֹ[י"ט], נגר במקצועו, אשר מוקדם יותר בחייו היה מעורב בבניית הטירות: טירת ניג'וֹ[כ], טירת פוּשימי-מוֹמוֹיאמָה[כ"א] וטירת אֶדוֹ[כ"ב] וטירת סוּנפּוּ[כ"ג]. הוא הוסיף טכנולוגיות וטכניקות ביצורים שונות למבצר הקיים, ולבסוף יצר את התקנים עבור מבצרי השוֹגוּן של טוֹקוּגאווָה, כפי שמשתקף במבצר נגויה.

בינואר 1610 (קֶייצ'וֹ 15), האתר היה סגור והעבודות לצורך הרחבת המבצר החלו. טוֹקוּגַאווָה איאיאֶסו מינה מספר דַאימיוֹ-ים, על מנת לסייע בבנייתו של מה שעתיד היה להוות את עיר הבירה החדשה של פרובינציית אוֹוַארי. קאטוֹ קיוֹמאסָה[כ"ד], פוּקוּשימָה מאסאנוֹרי[כ"ה] ומַאֵדָה טוֹשימיטסוּ[כ"ו] היו בין 20 הפיאודלים[כ"ז] מהאזורים הצפוניים והמערביים של יפן, שמונו לסייע בקידום הפרויקט. את רישומי הסניורים והווסאלים שלהם, חצובים על גבי אבנים אשר וסאלים אלו נשאו, ניתן עדיין לראות כיום. באוגוסט 1610, נחנכה אבן הפינה של המצודה הראשית[כ"ח], ובחודש דצמבר באותה שנה, בניית חומות האבן עבור מתחמי ההוֹן-מארוּ[כ"ט] (המצודה הפנימית), ני-נוֹ-מארוּ[ל] (המצודה החיצונית), נישי-נוֹ-מארוּ[ל"א] (המצודה המערבית) ואוֹ-פוּקאי-מארוּ[ל"ב] ("המצודה הנכבדת") - הושלמו כמעט לחלוטין. ביוני 1611 (קֶייצ'וֹ 16) נבנתה תעלה, אשר כיום הפכה לנהר הוֹרי[ל"ג].

רוב חומרי הבניין, אשר שימשו לבניית המבצר החדש, נלקחו מטירת קיוֹסוּ, הקטנה יותר בממדיה, וממצודתה הראשית. טירה זו, לאחר שכולתה באופן מוחלט בעקבות השימוש במרכיביה, נבנתה מחדש, במודל הדומה לצריח הצפון-מערבי בטירה- במתכונתה החדשה. באמצע שנת 1612 (קֶייצ'וֹ 17), בניית ארמון הוֹן-מארוּ החלה, ובניית המצודה הראשית הושלמה בחודש דצמבר של אותה שנה. אמנים שונים, ביניהם קאנוֹ סאדאנוֹבּוּ[ל"ד], צבעו את הקירות, התקרות, ודלתות ההזזה של ארמון הוֹן-מארוּ בשנת 1614 (קֶייצ'וֹ 19). בניית השערים והחפיר הושלמה ביולי, ובחודש נובמבר של אותה שנה, הגיע השוֹגוּן טוֹקוּגאווה הידֵטאדָה[ל"ה] כדי לבחון את הארמון. בניית הארמון הסתיימה בפברואר 1615 (קֶייצ'וֹ 20), ובניית ארמון ני-נוֹ-מארוּ ב-1617 (גֶנָה[ל"ו] 3).

לסאן-נוֹ-מארוּ[ל"ז] (המצודה השלישית) נבנתה חומה נוספת, אשר היוותה מעטפת מיגון נוספת לחומה אשר כבר הייתה בנויה בו. מקדש טוֹשוֹ-גוּ של העיר נגויה[ל"ח] הוקם בתוך המובלעת של שתי חומות אלו, בשנת 1619 (גֶנָה 5), ובניית הצריח הצפון-מערבי, אשר לפני כן שימש כמגדל קיוֹסוּ של האוֹ-פוּקאי-מארוּ, הושלמה. בשנת 1620 (גֶנָה 6), טוֹקוּגאווָה יוֹשינַאוֹ[ל"ט]‏ (1601–1650) עבר להתגורר בארמון ני-נוֹ-מארוּ. בשנת 1627 (קַאן-אֵיי[מ] 4) נבנה במקום גם היכל קודש.

שיפוץ כללי ורחב היקף החל בארמון הוֹן-מארוּ במאי 1633 (קַאן-אֵיי 10), כהכנה לביקורו המתקרב של השוֹגוּן טוֹקוּגאווה איאֵמיטסוֻּ[מ"א] בדרכו לבירת הקיסרות, קיוֹטוֹ. חדרים נוספים כגון: חדרי אמבטיה ואולמות, כגון ג'וֹראקוּדֶן[מ"ב][2] ו"אוֹ-יוּדוֹנוֹ-שוֹיין"[מ"ג][3] נבנו אף הם. קאנוֹ טאניוּ[מ"ה] ואמנים נוספים קישטו בציורים את הקירות, התקרות, דלתות ההזזה בשיפוצים והרחבות נוספות לארמון, בשנת 1634 (קַאן-אֵיי 11). השיפוצים הושלמו ביוני, בדיוק בעיתוי המתאים של ביקורו המתוכנן של השוֹגוּן במקום, בחודש יולי של אותה שנה.

במשך מאת השנים שבאו לאחר מכן, התבצעה תחזוקה שוטפת ושיפוץ של מבנים קיימים במבצר. בשנת 1669 (קאנבּוּן[מ"ו] 9), בוצעו תיקונים עבור הקירות והגגות של המצודה הראשית. בנובמבר 1685 (ג'וֹקיוֹ 2[מ"ז]) שוב בוצעו תיקונים עבור הגג של המצודה הראשית; במרץ 1709 (הוֹאֵאי[מ"ח] 6) בוצעו תיקונים עבור הקומה הראשונה והשנייה של המצודה הראשית; באוגוסט 1720 (קיוֹהוֹ[מ"ט] 5) עברו שיפוץ גם גגות הצִ'ידוֹריהאפוּ[נ] המשולשים, ברמה השלישית והרביעית של המצודה הראשית; לבסוף, בדצמבר 1726 (קיוֹהוֹ 11) בוצע שיפוץ גם עבור גגות קאראהאפוּ[נ"א] המשולשים, אשר נמצאים ברמה השלישית, עבור הגגות המשולשים ברמה הרביעית ועבור אריחי הנחושת, השייכים לגגות ברמה החמישית של המצודה הראשית. תיקונים בוצעו גם לדולפיני הזהב של המצודה הראשית, אשר ליבת העץ ממנו היו בנויים - הוחלפה.

באוגוסט 1728 (קיוֹהוֹ 13) שופץ גג הרעפים של ארמון הוֹן-מארוּ, והפך קל משקל. תיקונים בוצעו גם לגגות אשר היו בנויים מעליו: הגג ברמות: השנייה, השלישית והרביעית של המצודה הראשית. בנובמבר 1730 (קיוֹהוֹ 15), דולפיני הזהב נבנו מחדש בפעם הראשונה, ונכרכו ברשת תיל.

בשנת 1752 (הוֹרֶקי[נ"ב]), במהלך "רסטורציית הוֹרֶקי" רחבת ההיקף, חזרה על כנה נטייתה המקורית של המצודה, אשר נגרמה בעטייה של שקיעה במידה שאינה שווה - של כל אחד מצדדיהן השונים של חומות האבן אשר תמכו בה - אל תוך הקרקע שעליה נבנתה המצודה. כמו כן, כל גגות המצודה, החל מהקומה השנייה ומעלה - כוסו ברעפי נחושת. ב-1788 (טֵנמֵיי[נ"ג] 8), החוב הכספי של שושלת אוֹוַארי[נ"ד], מאז שנת 1767 (מֵייווָה[נ"ה] 4) - הגיע לכדי 215,000 ריוֹ[נ"ו]. כתוצאה מכך, דולפיני הזהב הומסו עד תום, על מנת לחפות על גירעונות כספיים אלו. דולפיני הזהב נבנו מחדש עם שימוש בפחות זהב בתהליך בנייתם, בשנת 1827 (בּוּנסֵיי[נ"ז] 10). רשת תיל עדינה נכרכה סביב הדולפינים כדי להסתיר את העובדה שהם נבנו בצנעה יחסית, תוך שימוש בפחות זהב.

בשנת 1846 (קוֹקָה[נ"ח] 3), הם שוב הומסו עד תום, ונבנו מחדש בפעם השלישית.

המאות ה-19 וה-20  שתי מצודות המבצר, הראשית והמשנית, וסביבותיהם של מבני ארמון הוֹן-מארוּ, בצילום משנת 1880 הצריח הדרום-מערבי, והחומות המקשרות בין שתי המצודות, לפני רעידת האדמה "נוֹבּי", אשר התרחשה בשנת 1891 הפצצה של מטוסי חיל האוויר האמריקאי במלחמת העולם השנייה, הרסה את מבצר נגויה ב-1945 ארמון ההוֹן-מארוּ בעת בנייתו מחדש, והמצודה הראשית של המבצר

החוק והסדר הפכו בטלים כאשר שוגונות טוֹקוּגַאווָה הגיעה לסיומה. בינואר 1868 (קֶיוֹ[נ"ט] 4) התרחש בארמון ני-נוֹ-מארוּ אסון אאוֹמאטסוּבָּה[ס], ואבן הנצחה לזכר אירוע זה הוקמה בסביבות שנת 1920. לאחר תום תקופת שוגונות טוֹקוּגַאווָה, החליטה שושלת אוֹוַארי למסור את הארמון לידי הקיסר.

בשנת 1870 (מֵייג'י[ס"א] 3), טוֹקוּגאווה יוֹשיקאטסוּ[ס"ב] החריב את המבצר, ותרם את דולפיני הזהב למחלקת משק הבית הקיסרי. הם הוצאו מהמצודה הראשית באפריל 1871 (מֵייג'י 4) והובלו באמצעות אוניית קיטור מנמל אצוּטָה[ס"ג]- לטוקיו. נוסף על כך, שימשו הדולפינים כמקור הכנסה תיירותי, כתערוכה נודדת, ובהתאם לכך- הובלו לאינספור יעדים ביפן. פסל נקבת הדולפין הוצג בתערוכה העולמית של וינה (1873).

במאי 1872, הדיוויזיה (אוגדה) השלישית של חיל המצב בטוקיו הוצבה במבצר. חיל המצב המבודד של נגויה התגורר בקסרקטינים שנבנו על אדמות המבצר. המבצר נהרס כליל, לאחר שהשר הגרמני לענייני יפן, מקס פון בראנט, הטיף נגדו. בדצמבר 1879 (מֵייג'י 12), שר המלחמה המלכותי, יאמאגאטה אָריטוֹמוֹ[ס"ד], החליט לכבוש את המבצר, זאת בעצת הקולונל נאקאמוּרה שיגֶטוֹ[ס"ה].

בחודש אוקטובר של שנת 1891 (מֵייג'י 24) התרחשה רעידת אדמה חזקה, אשר פגעה בפרובינציות מינוֹ ואוֹוַארי, הממוקמות במישור נוֹבּי[ס"ו]. רעידת אדמה זו פגעה קשות בצריח הדרום-מערבי, בצריח הטאמוֹן[ס"ז] ובמבנים אחרים במבצר נגויה. בנייה מחדש ותיקונים שלו באו לאחר רעידת אדמה זו, אך לא הכל שוקם. ב-1893 (מֵייג'י 26), המבצר הועבר לידי המשרד הממשלתי למחלקת משק הבית הקיסרי. בחודש יוני של אותה שנה, שונה שמו של המבצר ל"ארמון המבודד של נגויה", או בשמו השני: "הוילה המלכותית של נגויה"[ס"ח], והוא יועד למגורים מלכותיים רשמיים. במאי 20, שנת 1906 (מֵייג'י 39), המבצר נפתח ליום אחד עבור הקהל הרחב, לכבוד חגיגות בנייתם של 5000 מיילים של מסילת הרכבת הלאומית. במרץ 1910 (מֵייג'י 43), דולפיני ברונזה שהובאו מטירת אֶדוֹ - נוספו לגגות המצודה המשנית ולצריחי הפינה. בפברואר 1911 (מֵייג'י 44), השער הקודם של מבצר אֶדוֹ- שער האסוּאיקֶה[ס"ט] - הועבר למבצר נגויה והותקן שם, על חורבות שער נישי-נוֹ-מארוּ-אֶנוֹקי, אשר כיום משמש כשער הכניסה הראשי למבצר עבור מבקרים ותיירים. ב-1923 (טַאישוֹ[ע] 12), תוקן הצריח הדרום-מערבי.

ב-11 בדצמבר 1930 (שוֹוָה[ע"א] 5), הבעלות על הטירה הועברה מהמשרד הממשלתי למחלקת משק הבית הקיסרי לעיר נגויה, בבטלה במעשה זה את היות המבצר וילה מלכותית. באותו חודש, 24 מבנים בשטח המבצר הפכו ראויים להיכלל ברשימת האוצרות הלאומיים. ב-11 בפברואר, שנת 1931 (שוֹוָה 6), נפתחה הטירה לביקורים תיירותיים לציבור הרחב. במהלך העשור שלאחר מכן, חווה המבצר פעילויות שימור והפך למושא לחקר ולחפירות ארכאולוגיות. כמו כן, תועד המבצר ונחקר באופן מדעי. במאי 1932 (שוֹוָה 7), בוצעו בשטח הטירה סקירה, בחינה ומדידה. ביולי אותה שנה, עץ אגוז המוסקט היפני[ע"ב] בארמון נישי-נוֹ-מארוּ קובע כמונומנט לאומי. בחודש דצמבר של אותה שנה, המבצר ביסס את מעמדו כאתר היסטורי. בשנת 1936 (שוֹוָה 11), בית התה של סארוּמֶן[ע"ג] הוכר כאוצר לאומי. בחודש יוני של שנת 1942 (שוֹוָה 17), חלק מציורי ארמון הוֹן-מארוּ הוכרו כאוצרות לאומיים. רוב דלתות ההזזה והציורים של הארמון אוחסנו במקום נסתר, כיוון שבמלחמת העולם השנייה, אדמות יפן היו תחת איום מתמיד.

במהלך מלחמת העולם השנייה שימש המבצר כמקום מושבה של מפקדת הצבא היפני במחוז טוֹקַאי[ע"ד], וכמשרד מנהלי של מחנה השבויים בנגויה. הפצצות נגויה, אשר בוצעו על ידי חיל האוויר של צבא ארצות הברית כחלק מכלל ההפצצות על יפן, גרמו את ההרס הרב ביותר למבצר אי פעם, לאורך כל שנות קיומו. בינואר 1945 (שוֹוָה 20), חרב בהפצצה בית התה של סארוּמֶן. ב-14 במאי של אותה שנה, המצודה הראשית, המצודה המשנית, דולפיני הזהב, ארמון הוֹן-מארוּ, הצריח הצפון-מזרחי ומבנים אחרים במבצר נהרסו לחלוטין בהפצצה. בחודש יוני של אותה שנה, כמה מן הציורים בארמון הוֹן-מארוּ אשר שרדו את ההפצצות הועברו למשמרת במקדש הַאי-הוֹ[ע"ה], הנמצא בעיר טוֹיוֹטָה[ע"ו] הם הוחזרו למבצר נגויה רק לאחר תום המלחמה, במאי 1946 (שוֹוָה 21).

שאריות המבצר ששרדו את המלחמה, אשר הוגדרו לפני תחילתה כ"אוצרות לאומיים", בכללם הצריחים: הדרום-מערבי, הדרום-מזרחי, והצפון-מערבי; שער אוֹמוֹטֶה-ני-נוֹ-מוֹן; כמה מציורי ארמון הוֹן-מארוּ - כל אלו הוגדרו מחדש כנכסי צאן ברזל תרבותיים בידי הממשלה הלאומית היפנית. בשנת 1953, פורק הצריח הדרום-מזרחי לצורך תיקונו. גן הני-נוֹ-מארוּ הוכר כגן נוי. ביוני 1955 (שוֹוָה 30), רוב ציורי ארמון הוֹן-מארוּ הוכרו כנכסי צאן ברזל תרבותיים לאומיים, ושנה לאחר מכן- גם ציורי התקרה של הארמון. בשנת 1957 (שוֹוָה 32), החלה בנייה מחדש של מצודות המבצר. דולפיני הזהב של "הדור השני" ניצקו במִטבעת אוֹסַקָה והובלו למבצר. ב-3 באוקטובר 1959, בנייתם המחודשת של שתי מצודות המבצר - הראשית והמשנית - הושלמה, והמבנים נפתחו לקהל הרחב. בעשורים שלאחר מכן, ידע המבצר עבודות שיפוץ ותיקון נוספות. בחודש מרץ של שנת 1964 (שוֹוָה 39), הצריח הצפון-מערבי פורק לצורך תיקונים. בשנת 1967 (שוֹוָה 42) הני-נוֹ-מוֹן של שער הברזל המערבי פורק לצורך תיקונים. בשנת 1972 (שוֹוָה 47), חומות האבן בצד המערבי של שער הברזל המזרחי, השייכות לארמון "ני-נוֹ-מארוּ" - פורקו. הני-נוֹ-מוֹן, העשוי עץ, פורק, ומאוחר יותר נבנה מחדש בחלק של שער הני-נוֹ-מוֹן המזרחי של ארמון הוֹן-מארוּ.

המאה ה-21 ותוכניות עתידיות

כהכנה עבור תערוכת 2005 Expo, נתווספו לוחות בשפה האנגלית עבור מרבית המיצגים, וסרט תלת-ממד המציג את ציורי ארמון הוֹן-מארוּ נוצר עבור המבקרים הרבים, אשר היו צפויים, על פי התחזיות, לבקר במקום. בנייה מחדש של ארמון הוֹן-מארוֻּ ההרוס החלה בשנת 2009. ראש העיר נגויה, טאקאשי קאווַמוּרָה[ע"ז], הכריז בשנת 2009, שעבודות השחזור תהוונה העתק מקורי ומדויק לחלוטין של מבנה המצודות הראשיות, אשר נהרסו במהלך מלחמת העולם השנייה, ומצודות אלו תבנינה מעץ, אשר ממנו היו בנויות לפני המלחמה. תקציב עבודות השחזור של המצודות הוערך במיליארדי יֶנים.

שגיאת ציטוט: נראה כי בדף קיימות תבניות "ביאור" אך לא תבנית "ביאורים" להצגתן.