עמק יוסמיטי

מחנה אינדיאני בעמק יוסמיטי, אלברט בירשטדט, 1872

האף דום, עמק יוסמיטי, קליפורניה, מרגריט זוראק (Marguerite Zorach), מוזיאון ברוקליןילידים

אינדיאנים חיו באזור יוסמיטי במשך לפחות 8,000 שנים.[1] העדות הראשונה שיש בידינו לתושבים הקדומים של העמק הם שבט האינדיאנים שכינו את העמק "אה-ווה-ני" (Ah-wah-nee) ואת עצמם בשם אהוונצ'י (Ahwahnechee).[1] לבני שבט זה היו קשרי מסחר ומשפחה עם הפאיוט של אגם מונו מהצד המזרחי של רכס הסיירה נבדה. מדי שנה הם נהגו לשרוף את הצמחייה על קרקעית העמק, מה שעודד צמיחה של אלון שחור קליפורני ושמר את הכרים והיערות פתוחים. השרפה השיגה שתי מטרות: הגנה על אספקת המזון העיקרי שלהם, בלוטים, והפחתת הסיכוי למארב. בזמן המפגש הראשון עם האירופאים עמד בראשם הצ'יף טנאיה, שגדל עם אימו בקרב בני הפאיוט של אגם מונו.

גדוד מריפוסה והתיירים הראשונים

האירופאים הראשונים שראו את עמק יוסמיטי היו כנראה חברים בחבורת ג'וזף ווקר שב-1833 הייתה הראשונה לחצות את סיירה נבדה ממזרח למערב. התיאורים הראשונים של יוסמיטי, לעומת זאת, הגיעו כמעט 20 שנה מאוחר יותר. הבהלה לזהב של 1849 הובילה לעימותים בין הכורים לבין הילידים, והמדינה הקימה את גדוד המתנדבים מריפוסה (Mariposa) כמשלחת עונשין נגד ילידי אזור יוסמיטי. ב-1851, הוביל את הגדוד מייג'ור ג'ים סוואג' (Jim Savage), שעל עמדת המסחר שלו שעל הנהר מרסד פשטו בני האהוונצ'י. פשיטה זו ומשלחות אחרות אלצו את הצ'יף טנאיה והאהוונצ'י לשהות חודשים בשמורה בעמק סן חואקין. בני השבט שבו לעמק שנה אחר-כך, אך נאלצו למצוא מקלט בין הפאיוט של אגם מונו לאחר התנגשויות נוספות עם הכורים. רוב בני השבט נרדפו בחזרה לעמק ונהרגו בידי הפאיוט אחרי שפגעו בהכנסת האורחים על ידי גנבת סוסים.

אף שחברי המשלחת הראשונה של גדוד מריפוסה שמעו שמועות על מה שניתן יהיה למצוא במעלה נהר המרסד, אף אחד מהם לא היה מוכן למראה שנגלה לעיניהם ב-27 במרץ 1851 במקום שקרוי כיום "אולד אינספרשן פוינט" (Old Inspiration Point – נקודת ההשראה העתיקה, סמוך לנקודת תצפית המנהרה). מאוחר יותר כתב ד"ר לפאייט באנל (Lafayette Bunnell), ממשתתפי גדוד מריפוסה:

הגדולה של התפאורה רוככה על ידי הערפל שהיה תלוי מעל העמק – קל כמו קורי עכביש – ועל ידי העננים שהעמו חלקית את הצוקים הגבוהים ואת ההרים. ערפול זה של הראייה, אך הגביר את יראת-הכבוד שבה שמתי לב לכך, וככל שהבטתי, נדמה היה כי תחושה משונה של ריגוש מילאה את כל הווייתי, ומצאתי את עיני דומעות ברגש

— Lafayette Houghton Bunnell, Discovery of the Yosemite, and the Indian War of 1851, which Led to that Event

הגדוד חנה אותו לילה על קרקעית העמק וחבריו הסכימו עם ההצעה שהעלה ד"ר באנל לכנות את העמק יוסמיטי, משום שסברו, בטעות, כי כך כינו הילידים את העמק. באנל היה גם הראשון מבין רבים שהעריכו בחסר את גובה קירות העמק. עיתון מסן פרנסיסקו דרש כי יקצץ בחצי את ההערכה שלו לגובה שולי העמק, שב-450 מטרים כבר הייתה מתחת למחצית הגובה האמיתי.

הציור הראשון של עמק יוסמיטי, תומאס איירס, 1855

ג'יימס האצ'ינגס (James Hutchings) - שארגן את חבורת התיירים הראשונה לעמק ב-1855 - והאמן תומאס איירס (Thomas Ayers) היו אחראים לרוב הפרסום המוקדם ביותר על יוסמיטי, שגרם לכתיבת מאמרים וגיליונות שלמים של כתבי עת המוקדשים לעמק. יצירות האמנות המפורטות מאוד של איירס שחטאו בהגזמה זוויתית, ותיאוריו הכתובים הופצו ברחבי המדינה ותערוכת אמנות של רישומיו נערכה בעיר ניו יורק.

שניים מקבוצת התיירים הראשונה של האצ'ינגס, מילטון ויוסטון מאן, בנו את מסלול האגרה הראשון לתוך העמק. עם התפתחותם של המלונות הראשונים באזור נסללו דרכים אחרות. פרדסים נשתלו וחיות משק החלו לרעות בשדות העמק תוך גרימת נזק למערכות האקולוגיות המקומיות כתוצאה מכך.

יוסמיטי: הפארק הראשון

גאלן קלארק לפני עץ הסקוויה גריזלי ג'יאנט בחורשת מריפוסה

תושבי החוף המזרחי החלו להעריך את העמק כתוצאה מציוריו של איירס וקמה תנועה שנועדה לשמר אותו. אישים רבי השפעה כדוגמת גאלן קלארק (Galen Clark‏; 1910-1814), הכומר תומאס סטאר קינג (Thomas Starr King‏; 1864-1824) ואדריכל הנוף פרדריק לו אולמסטד היו בין האישים שהאיצו בסנטור ג'ון קונס (John Conness) מקליפורניה לנסות לשמר את יוסמיטי.

ב-30 ביוני 1864 חתם נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן על החוק שהעניק את עמק יוסמיטי ואת חורשת מריפוסה של עצי הסקוויה הענקית למדינת קליפורניה "עבור שימוש הציבור, לנוח ולנפוש", שתי החלקות "תהיינה בלתי ניתנות לערעור לעולם". זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שהממשלה הפדרלית הקצתה שטחי נוף רק כדי להגן עליהם ולאפשר את ההנאה מהם לכולם.

הכרזה על שטח כפארק אינה מספיקה על מנת להגן עליו. קליפורניה לא הקימה מנהל עבור הפארק עד 1866, כאשר המדינה מינתה את גאלן קלארק כשומר הפארק. אחר-כך התנהלו דיונים משפטים במשך 11 שנים כנגד אנשים שטענו לבעלות על שטחים בעמק. האתגר של התיירות הגוברת, הצורך לסלול תחילה דרכים למרכבות, ואז מסילת הברזל של עמק יוסמיטי (פעלה בין 1907 ל-1945), יחד עם בתי מלון ומתקנים נוספים בעמק ובסביבתו קיבל מענה עד סוף המאה ה-19. אבל לעמק נגרם נזק סביבתי ניכר בתקופה זו. הבעיות שנגרמו לפארק יוסמיטי תחת הניהול של המדינה היו בין הגורמים להקמת הפארק הלאומי ילוסטון כפארק הלאומי הראשון ב-1872.

מפל ורנל ביוסמיטי, ציור של קרלטון ווטקינס (Carleton Watkins) בערך 83–1873

בשל הקושי בנסיעה לשם, הגיעו המבקרים הראשונים לעמק למשך כמה שבועות עד כמה חודשים, לעיתים קרובות כמשפחות שלמות עם רכושם. משום כך הוקמו המלונות הראשונים עבור שהייה ממושכת, ונועדו בעיקר ללקוחות עשירים, אשר יכלו לבלות תקופות ארוכות מחוץ לבית. אחד המלונות האלה, מלון ואוונה (Wawona Hotel), שנבנה בשנות ה-80 של המאה ה-19, עדיין פועל.

אחר שהעמק הפך לפארק, היה עדיין השטח שסביבו מטרה לכריתת עצים, לכרייה ולרעיית מקנה. ג'ון מיור פרסם את הנזק שנגרם לכרי הדשא התת-אלפיניים הסובבים את העמק ובשנת 1890 הקימה הממשלה פארק לאומי שכלל שטח הרבה יותר גדול, המקיף את עמק יוסמיטי ואת חורשת מריפוסה. בדומה לילוסטון היה הפארק הפדרלי החדש תחת שלטון הצבא האמריקני עד 1914. ב-1906 ויתרה המדינה על העמק וחורשת מריפוסה והם עברו לבעלות הממשלה הפדרלית. שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, קיבל לידיו את ניהול הפארק עם הקמתו בשנת 1916.

^ 1 2 Who lived here?