רקע

גילוף פסלים מהסלע הטבעי היה אמנות שהגיעה לסין מהודו במאות הרביעית והחמישית לספירה (תקופה שושלות וֵיי הצפונית וג'ין). פסלים המגולפים בסלע מתקופה זו מצויים באתר המורשת העולמית מערות יונגאנג. סגנון הפסלים באתר זה הושפע בבירור מסגנון גילוף הפסלים של גנדהארה,[1] כאשר ארשת פניהם של מרבית הפסלים היא אקזוטית. בין המאה השישית למאה התשיעית השתנה בסין סגנון הפסלים המגולפים בסלע והוא התאפיין בשילוב בין סממנים מהתרבויות של הודו עם התרבות הסינית. דוגמאות לסגנון משולב זה מצויות באתר המורשת העולמית מערות לונגמן. עדות נוספת לשינוי ההדרגתי בסגנון הפסלים המגולפים בסלע בסין ניתן לראות במערות מוגאו בדונהואנג, גאנסו, אתר מורשת עולמית נוסף שבו גילפו מאמינים בודהיסטים פסלים מהסלע הטבעי במשך כאלף שנים, בין המאה הרביעית למאה ה-14. סגנונם של הפסלים העתיקים ביותר באתר זה מבוסס על סגנון הפסלים מהתרבות היוונית-הודית של גאנדהארה. אבל עם השנים ובהדרגה, מופיעים אלמנטים סיניים בפסלים, כאשר סגנון הפסלים החדשים ביותר במערות מוגאו הוא לחלוטין סיני.

גילוף הפסלים בסלע בנפת דאדזו החל בשנת 650 (שנת שלטונו הראשונה של גָאוֹדְזונְג, קיסר סין השלישי בשושלת טאנג). יצירתם פרחה החל בשלהי המאה ה-9 ועד אמצע המאה ה-13 (בין התמוטטות שושלת טאנג לסוף תקופת שושלת סונג הדרומית), אם כי גם אחר כך, בתקופות שושלת מינג ושושלת צ'ינג, גולפו בדאדזו פסלים. תגליפי הסלע של דאדזו שונים מאלו המצויים באתרים שהוזכרו לעיל בכמה מאפיינים: בחירת הנושאים, צורתם האמנותית, טכניקות המודלים וטעמם האסתטי. מאפיינים אלו מתבססים על העקרונות של התרבות הסינית. יחד עם האתרים העתיקים יותר שהוזכרו לעיל משלימים תגליפי הסלע בדאדזו את תמונת ההיסטוריה של הגילוף בסלע הטבעי בסין. אך, שלא כמו באתרים האחרים המוקדשים לבודהיזם בלבד, הפסלים בדאדזו משקפים את שלוש הדתות החשובות ביותר בסין: בודהיזם, קונפוציוניזם ודאואיזם.

סקירה היסטורית  דמויות בודהה חצובות בסלע מתחת לפגודה בביישאן

גילוף הפסלים באתרים שונים בנפת דאדזו התרחש במהלך כמה תקופות:

משנת 650 ועד שנת 891: הפסלים הראשונים גולפו בסלע בדאדזו החל בשנת 650 (שנת שלטונו הראשונה של גָאוֹדְזונְג, קיסר סין השלישי בשושלת טאנג). תגליפים אלו חקוקים בפני הצוק באתר גְ'ייֵנְשָׁאנְדְזְה (פין-יין Jianshanzi). במהלך 200 השנים שאחר-כך קם אתר נוסף אחד בלבד של פסלים המגולפים בסלע - במקדש שֶׁנְגְשְׁווֵי (Shengshui). במשך תקופה זו, שבין תחילת שושלת טאנג למחצית זמן שלטונה לערך, היה הגילוף בסלע נדיר יחסית. מספרם של כל הכוכים והמקדשים הקטנים שבהם גולפו הפסלים בשני אתרים אלו לא עלה על 20.
בסוף תקופה זו חלו שינויים מנהליים באזור. בשנת 758 הוקמה נפת דאדזו כחלק מנציבות צָ'אנְגְג'וֹאוּ (常州). ב-885 (השנה בה החלה תקופת גוָאנְג צִ'י בתקופת שלטונו של הקיסר שִׂידְזונְג משושלת טאנג), הועבר מושב נציבות צָ'אנְגְג'וֹאוּ לדאדזו, ומשנה זו ועד 1279 (השנה האחרונה של שושלת סונג הדרומית) שימשה דאדזו כמקום מושבה של הנציבות. תגליפי הסלע העיקריים נוצרו במהלך ארבע מאות שנים אלו. משנת 892 ועד שנת 965: בין השנים 874-884 סבלה שושלת טאנג ממרד גדול ששני עשורים מאוחר לכך הביא לסיום שלטונה. מעמדן של הערים צ'אנגאן הבירה ולואויאנג ירד ואומנים רבים גלו דרומה למרכז השלטוני במערב סיצ'ואן. בשנת 892 (השנה בה החלה תקופת גִ'ינְג פֿוּ בתקופת שלטונו של הקיסר גָ'אוֹדְזונְג, הקיסר שלפני האחרון בשושלת טאנג), החל וֵיי ג'וּנְגִ'ינְג (Wei Junjing), המושל של הנציבות והמפקד הצבאי לבנות מחנה צבאי בלוֹנְגְגָאנְגְשָׁאן, צפונית למושב הנפה. במקביל הוא מימן התחלת גילוף פסלים בודהיסטים באתר בֵּיישָׁאן הסמוך. בעקבות הדוגמה שהציג הלכו בעקבותיו פקידים מהנציבות והנפה, אצילים מקומיים, אנשים רגילים, נזירים ונזירות. גל היצירה של הפסלים נמשך בין 907 ל-965 (תקופת חמש השושלות ועשר המדינות) ואז פסק בפתאומיות. משנת 966 ועד שנת 1077: מהתקופה בת יותר מ-100 שנים (בין תקופת שלטונם של הקיסרים טָאידְזוּ ושֶׁנְדְזונְג משושלת סונג הצפונית) לא נתגלה עד היום בנפת דאדזו ולו גם פסל מגולף בסלע אחד. בתקופה זו התמקדה אמנות הפיסול בפסלי אבן מעוגלים שהוצבו במקדשים. כך למשל נחשפו במקדש הפעמון הגדול במזרח הנפה יותר מ-100 פסלים כאלו. משנת 1078 ועד שנת 1173: בתקופה זו (בין תקופת שלטונם של הקיסר שנזונג משלהי שושלת סונג הצפונית לקיסר שיאודזונג משושלת סונג הדרומית) החל גל נוסף של גילוף פסלים בסלעי אבן החול של נפה, כאשר בעל קרקעות מקומי בשם יֵן שׂוּן הציע את אדמתו בשְׁאגְ'ווָאנְשָׁאן (פין-יין Shizhuanshan) לשם גילוף פסלים בודהיסטים, דאואיסטים וקונפוציוניסטים. כתוצאה מכך החלה מסורת של גילוף פסלים בסלע ב-32 אתרים שבהם גולפו פסלים בודהיסטים ודאואיסטים או פסלים בודהיסטים, דאואיסטים וקונפוציוניסטים. אתרי גילוף הסלעים בנָאנְשָׁאן (Nanshan) ובשְׁאמֶנְשָׁאן (Shimenshan) ובפגודה של אוצרות רבים בבֵּיישָׁאן נוצרו כולם בתקופה זו. הפיסול באתר בבֵּיישָׁאן שהחל את הגל הראשון בשנת 892 נמשך על פני יותר מ-250 שנים והסתיים בשנת 1146. משנת 1174 ועד שנת 1252: בתקופה זו פעל באזור הנזיר הבודהיסטי גָ'אוֹ גְ'ה-פֶנְג (赵智凤 בפין-יין Zhao Zhifeng‏; נולד 1159). גָ'אוֹ ראה עצמו כממשיך דרכו של לְיוֹ בֶּנְדְזוּן (פין יין Liu Benzun‏; 907-855), עמאי בודהיסטי שהפיץ את עיקרי האמונה של הבודהיזם הטנטרי במערב סצ'ואן בשלהי תקופת שושלת טאנג.[2] במשך יותר מ-70 שנים עבד גָ'אוֹ גְ'ה-פֶנְג באתר באודינגשאן. הוא גייס תרומות לשם גילוף של למעלה מ-10,000 פסלי בודהה. מאמציו הובילו להשלמה של מקום פולחן גדול מאבן שהוא האתר היחיד של בודהיזם טנטרי מסוגו בסין. בתקופתו פסקה פעילות גילוף הפסלים בכל מקום אחר ברחבי הנפה, ואומני הגילוף באבן התקבצו בבאודינגשאן. עם מותו של גָ'אוֹ גְ'ה-פֶנְג הסתיימה תקופה בת 360 שנים (מ-892 ל-1252) שבה גולפו ב-34 אתרים מעל ל-80% של הפסלים בנפת דאזו. מסוף המאה ה-13 עד סוף המאה ה-15: בשלהי המאה ה-13, בהגיע קיצה של שושלת סונג הדרומית חלה הפסקה בגילוף הפסלים בשל המלחמה. מסוף המאה ה-15 עד סוף המאה ה-19: מסורת גילוף הפסלים התחדשה בסוף המאה ה-15 (תקופת שושלת מינג) והיא נמשכה עד שלהי שושלת צ'ינג. במשך 500 שנים שבין תחילת המאה ה-15 לסוף המאה ה-19 נבנו 39 אתרי גילוף סלעים. אף שיש גם כמה יצירות מופת מתקופה זו, מרבית האתרים היו קטנים בשטחם, וכמות הפסלים שגולפו בתקופה זו היא פחות מ-20% מסך הפסלים המגולפים בנפת דאדזו.

אף על פי שבין שלהי המאה ה-13 (סופה של שושלת סונג הדרומית) לאמצע המאה ה-17 (סופה של שושלת מינג) התחוללו שתי מלחמות באזור שבעטיין חרב מנזר אריכות הימים הקדושה בבאודינגשאן והוקם מחדש פעמיים, לא הייתה פגיעה בפסלים, ופרט לתיקונים וחיזוקים קלים נשמרו הפסלים כפי שגולפו בתקופות טאנג וסונג.

ריחוקם של האתרים ובידודם הצילו את האתרים גם במהלך התהפכות שעברו על סין במאה ה-20. אזור זה לא נכבש בידי היפנים במלחמת יפן-סין השנייה וגם המשמרות האדומים, שהיו אחראים לחורבן חלק מאתרי המורשת הסינית במהלך המהפכה התרבותית, לא הגיעו אליו.[3] האתרים נפתחו לביקור של אזרחים סיניים ב-1961, ומ-1980 הותר גם לתיירים זרים לבקר במקום. ב-1999 נבחרו חמישה אתרים בנפת דאדזו כאתר מורשת עולמית, כאשר שניים מתוכם: באודינגשאן וביישאן הפכו בעקבות כך לאתרי תיירות פופולריים.