האימפריה הסאסאנית שהתקיימה בין המאה ה-3 למאה ה-7 השיבה את הדומיננטיות הפרסית לרמות איראן, לאחר שאלה נשלטו משך 600 שנים על ידי התרבות ההלניסטית ועל ידי הפרתים. הסאסאנים ביססו סגנון אדריכלי אשר שאב הן מהמקורות האחמנים והן מההשפעות ההלניסטיות והפרתיות, וסגנון זה השפיע מאוחר יותר על האדריכלות האסלאמית. בשל חשיבותם של האש והמים בתרבות הפרסית והזראוסטרית, נמשכו הפרסים לאזורים של פעילות געשית, בפרט כאשר הייתה בהם גם נוכחות של גופי מים. הסאסאנים החיו את הזורואסטריזם, העניקו לו מעמד של דת רשמית ובנו מקדשים לעבודת האש. עוד סגדו הסאסאנים לאלה אנאהייתה (آناهیتا); Anahîta), שהייתה אלה המים והאדמה.

המקדש שבנו הסאסאנים באתר הגעשי בתח'ת-י סולימאן נקרא תחילה "אזרגושנאסב" (آتشکده آذرگشسب - "מקדש האש של האבירים"), וקיבל את שמו הנוכחי - כס שלמה - רק לאחר הכיבוש התימורי את האזור. המכתש הסמוך הניצב בראשו של הר געש מכונה זנדאן-י סולימאן (زندان سلیمان - "כלא שלמה"), והוא היה מוקד לפולחן כבר במהלך האלף ה-1 לפנה"ס. המכתש מוקף בשרידי מקדשים מתקופה זו, ובעבר היה מלא מים אך לאחר מכן יבש.

עם קום האימפריה הסאסאנית איבד כלא שלמה את חשיבותו, והסאסאנים התמקדו בבנייה באזור כס שלמה. הבנייה במקום החלה באמצע המאה ה-5 בתקופתו של המלך פירוז הראשון, והאתר היה לאחד משלושת המקדשים המלכותיים בממלכה כמאה שנה לאחר מכן, החל בתקופתו של כוסרו הראשון (שני האחרים לא אותרו). חשיבותו של האתר גדלה עם אימוץ פולחן האלה אנאהיתה, ומקדש לכבודה הוקם במקום. סביב המתחם התפתח יישוב, אך האתר חרב בשנת 627 בידי הצבא הביזנטי.

האתר שב ונבנה באופן חלקי בתקופת המונגולים במאה ה-13. במקום הוקם ארמון מלכותי, ומקדש האש וחלק מהמבנים סביב כס שלמה חודשו. החל באמצע המאה ה-14 החל האתר לשקוע וננטש בהדרגה. הוא התגלה ב-1819 ונערכו בו מספר מחקרים, אך רק בשנות השבעים של המאה ה-20 בוצע במקום סקר מקיף.

בשל ייחודו של המקום ותופעות הטבע שבו, נקשרו בו מספר אגדות שייחסו לו קשר אל שלמה, ישו והגביע הקדוש, אל גן עדן ועוד. לפי האגדה הידועה ביותר, שלמה המלך כלא במכתש שדים ומפלצות, ומכאן שמו.