ערך מורחב – היסטוריה של מונגוליה
פרה-היסטוריה והעת העתיקה   ערכים מורחבים – שיונגנו, מונגוליה הפרה-אימפריאלית

במערות באזור חובד שבמערב מונגוליה נמצאו ציורי מערות המתוארכים ללפני 20,000 שנה, בהם מופיעות ממותות, שונרים, גמלים ויענים. ציורי מערות אלה זכו לכינוי "הלאסקו של מונגוליה"[1].

ממצאים מיישובים חקלאיים נאוליתיים (מתוארכים בקירוב ל-5500–3500 לפני הספירה) מעידים על היווצרות תרבות הנוודות והרכיבה על סוסים כבר בתקופה הזאת, תרבות שתמשיך ותהיה האיתנה והמאפיינת ביותר של העם המונגולי אלפי שנים קדימה. רמזים לתרבות של חיי נוודות במונגוליה נמצאו בחפירות ארכאולוגיות מתקופת הנחושת והברונזה. כלי רכב בעלי גלגלים נמצאו בצפון מונגוליה ותוארכו לתקופה של שנת 2200 לפני הספירה[2]. התרבות המאופיינת של נוודות, טיפוח סוסים וחיים פשוטים במישורים הרחבים הפכה לנפוצה החל מהאלף השני לפניה"ס, והגיעה לשיאה עם אימפריית השיונגנו בשנת 209 לפנה"ס.

למרות שגידול חקלאי נמשך מאז התקופה הנאוליתית, החקלאות תמיד נותרה מעטה ביחס לציוויליזציות אחרות בעולם, והמונגולים העדיפו לנדוד מלהשתקע סביב אזורים חקלאיים. ייתכן שהחקלאות יובאה לראשונה למונגוליה דווקא על ידי עמים מן המערב או מהדרום. עדויות על נראותם של תושבי האזור בתקופות מוקדמות נמצאו באזור הרי האלטאי; מומיה של לוחם חרמשי, שלפי ההערכה היא כבת 2,500 שנה, מגלה אדם בגיל 30–40 בעל שיער בלונדיני[3].

התפיסה של מונגוליה כמעצמה עצמאית מצפון לסין באה לידי ביטוי בתקופת שושלת האן במאה השנייה לפני הספירה. במכתב ששלח וו מהאן, קיסר סין, ללאושאנג צ'אניו, מנהיג בשבטי שיונגנו, בשנת 162 לפני הספירה נכתב כי[4]:

קיסר סין מצדיע בכבוד לצ'אניו הגדול מהסיונג-נו (שיונגנו) [...] כאשר קודמי הקיסרי הקים את החומה הגדולה, כל האומות מצפונה היו כפופות לצ'אניו; ואילו התושבים שבתוך החומה, חובשי הכובע והאבנט, היו כולם תחת ממשלתנו [...] מכתבך אומר כך: "שני העמים נמצאים כעת בשלום, ושני הנסיכים חיים בהרמוניה. פעולות צבאיות יכולות להיפסק, הלוחמים יכולים לשלוח את סוסיהם לרעות באחו, ושגשוג ואושר שוררים ומתחילים עידן חדש של אחווה ונחת". הדבר משמח אותי מאוד [...] מכיוון שהסיונג-נו חיים באזורים הצפוניים, שם החורף הקשה מגיע מוקדם, הוריתי לרשויות המתאימות להעביר מדי שנה לצ'אניו כמות מסוימת של תבואה, זהב, משי מהסוג העדין ויותר וחפצים אחרים. כעת שורר שלום בכל העולם; אינספור התושבים חיים בהרמוניה, ואני והצ'אניו בלבד הם ההורים של העם[5].

מאז התקופה הפרהיסטורית, מונגוליה מאוכלסת ברציפות על ידי נוודים אשר, מעת לעת, יצרו קונפדרציות גדולות שעלו לגדולה באזור. הראשונה מבין האימפריות הללו, השיונגנו, נוצרה כתוצאה משיתוף פעולה בין שבטי נוודים שונים בשנת 209 לפני הספירה. עד מהרה הם הפכו לאיום הגדול ביותר על שושלת צ'ין, ואילצו את האחרונה לבנות את החומה הסינית. בזכות טכניקות הלחימה האכזריות שלהם והצטיינותם ברכיבה על סוסים, הם איימו לא פעם לחדור אל תוך סין ולכבוש אותה. על כן, היה צורך בכמעט 300,000 חיילים שישמרו בכל עת מפני הפלישות ההרסניות. אימפריית שיונגנו העצומה (209 לפנה"ס–93 לספירה) גררה אחריה את אימפריית שיאנביי המונגולית (93–234 לספירה), שירשה את שטחיה של קודמתה ושלטה באזורים רבים. יורשתה של האימפריה, רואן חאגנאט (330–555), שלטה באזורים של מונגוליה וסביבתה עד שהובסה על ידי הגקטורקים (555–745) שהאימפריה שלהם הייתה גדולה אף יותר.

הגוקטורקים הגיעו לשיאם בשנת 576, עם כיבוש חצי האי קרים. הם הוחלפו על ידי האימפריה האויגורית (745–840) שהובסה על ידי הקירגיזים. אחריהם הגיעה תקופת הח'יטנים המונגולים, צאצאי שבטי השיונגנו, ששלטו במונגוליה בתקופת שושלת ליאו (907–1125).

בכתובות הזכרונות של הכגן בילגה חאגאן (684–737), בן מרכז מונגוליה של ימינו, הוא מתאר את שלטונם של הכגנים המונגולים במרוצת השנים:

בקרבות הכניעו את אומות כל ארבעת צדדי העולם ודיכאו אותם. הם גרמו לבעלי ראש להרכין את ראשם, ולבעלי ברכיים לקפלם. במזרח עד פשוטי קדירחאן, במערב עד שער הברזל הם כבשו [...] החאגנים (הכגנים) הללו היו חכמים. החאגנים האלה היו נהדרים. גם משרתיהם היו חכמים וגדולים. פקידיהם היו ישרים וישירים אל מול העם. הם שלטו כך בעם. כך הם שימרו את מעמדם מעליהם. כשמתו הגיעו להלוויותיהם שגרירים מבוקולי צ'ולוג (קוריאה), טאבגך (סין), טיבט (האימפריה הטיבטית), אוואר (אווארים), רומא (האימפריה הביזנטית דאז), קירגיז (העם הקירגיזי; קירגיזסטן דהיום) [...] כל כך הרבה אנשים באו להתאבל על החאגנים הגדולים. הם היו חאגנים מפורסמים[6].

ימי הביניים (מאות 12–16)   ערכים מורחבים – שושלת יואן, קובלאי חאן, האימפריה המונגולית

בסוף המאה ה-12, לאחר תקופה ממושכת של אנרכיה ללא שלטון מרכזי וכאוס של מלחמות בין השבטים השונים, הצליח לבסוף מנהיג בשם טמוג'ין לאחד את השבטים המונגולים בין מנצ'וריה (כיום חלק מסין) להרי אלטאי. בשנת 1206, הכריז על עצמו טמוג'ין כמנהיג השבטים המונגוליים תחת התואר ג'ינגיס חאן, וניהל סדרה של מסעות צבאיים - הידועים באכזריותם והאלימות שלהם. באמצעות אותם כיבושים פשט חאן על חלקים נרחבים של אסיה ויצר את האימפריה המונגולית, האימפריה היבשתית הגדולה ביותר אי פעם והשנייה בשטחה בהיסטוריה, שנייה רק לאימפריה הבריטית שתתפתח מאות שנים אחרי כן.

 התפשטותה של האימפריה המונגולית במהלך השנים

האימפריה בשליטתו של חאן ולאחריו בשליטת יורשיו התפרשה על פני שטח עצום כמעט לכל שטחה של יבשת אסיה וחלקים מאירופה, החל מפולין של ימינו ועד לקוריאה, וכלה בחלקים מסיביר בצפון ומפרץ עומאן בדרום. שטחה הכולל של האימפריה בשיאה הוא כ-33,000,000 קמ"ר[7] (22% משטח האדמה הכולל של כדור הארץ) והיו בה אוכלוסייה של למעלה מ-100 מיליון איש (כרבע מכלל אוכלוסיית כדור הארץ באותה תקופה). בשיאה האימפריה תרמה רבות לסחר הכלל-יבשתי באסיה, והוקל מאוד המסחר מכל חלקי היבשת[8][9].

לאחר מותו של ג'ינגיס חאן, האימפריה חולקה לארבע ממלכות, שמכונות במונגולית "ח'אנות". בני העם המונגולי, שבנוי מתרבות של נוודות, לא הצליחו להחזיק את השטחים הגדולים שכבשו לאורך זמן, ומהר מאוד התפרקה האימפריה למחנות שונים שהפכו בסופו של דבר לשלטונות מעין-עצמאיים. הסיבה להתפרקות הייתה מלחמת האזרחים הטולואידית (1260–1264), שפרצה בעקבות מותו של מונגקה חאן בשנת 1259. אחת הח'אנותות, שכונתה "הח'אנות הגדולה", שכללה את שטחה של סין ומונגוליה המודרנית, התפצלה מתוך האימפריה תחת שלטונו של קובלאי חאן, ובירתה הוקמה בבייג'ינג של ימינו. לאחר יותר ממאה שנה של שליטה צאצאית-מונגולית בח'אנות, הוחלף השלטון בשושלת מינג הסינית ב-1368, מה שאילץ את המונגולים להימלט צפונה. כאשר צבאות מינג רדפו אחרי המונגולים לתוך מולדתם, הם רמסו והשמידו את הבירה המונגולית חרחורין וערים אחרות. לבסוף הצליחו המונגולים להדוף את הסינים אל מחוץ למונגוליה, אך הדבר הוביל לפיצולה לשני חלקים - מונגוליה הפנימית בשליטת סין ומונגוליה החיצונית, חבל ארץ שעליו הוקמה מדינת מונגוליה העכשיות, אך חלקו שייך לרפובליקה העממית של סין.

לאחר גירוש שליטי שושלת יואן המונגולית מסין, המשיכו המונגולים לשלוט במולדתם, הידועה בשם 'שושלת יואן הצפונית'. המאות הבאות התאפיינו במאבקי כוח אלימים בין פלגים שונים, בעיקר בין היורשי ג'ינגיס חאן למתנגדיו, וכן בכמה פלישות סיניות (כגון חמש המשלחות בראשות הקיסר יונגל).

בתחילת המאה ה-16, אוחדה מחדש מונגוליה תחת הג'ינגיסידים - תומכי מורשת ג'ינגיס חאן. באמצע המאה ה-16 הפך השליט אלטן חאן מהטומד, שאף על פי שמו לא היה צאצא של משפחת חאן, לדומיננטי ביותר באזור. בשנת 1557 הקים את העיר חוחחוט, כיום בירת המחוז מונגוליה הפנימית שבסין. לאחר שנפגש עם הדלאי לאמה בשנת 1578, הוא הורה על הכנסת הבודהיזם הטיבטי למונגוליה, בפעם השנייה בהיסטוריה. מהר מאוד מנהיגים רבים המירו את דתם לבודהיזם, ואחריהם גם רבים מבני אוכלוסיית מונגוליה. כמעט כל משפחה שמרה כתבי קודש ופסלי בודהה על דפנות היורט. אצילים מונגולים תרמו למנזרים אדמות, כסף ומשאבים. כפי שהיה אופייני במדינות בעלות דתות מבוססות, המוסדות הדתיים המובילים, המנזרים, החזיקו בכוח זמני משמעותי בנוסף לכוח הרוחני.

עד עצמאות מונגוליה (מאות 17–20)   ערכים מורחבים – שושלת צ'ינג
 ג'ינגיס חאן, מייסד האימפריה המונגולית (ציור סיני)

החאן המונגולי האחרון היה ליגדן חאן, ששלט בתחילת המאה ה-17. הוא נתקל בסכסוכים צבאיים עם המנצ'ורים, על רקע ביזה של ערים סיניות. שנתיים לאחר מותו, בשנת 1636, כבר נכנעו רוב השבטים המונגוליים למנצ'ורים, שייסדו את שושלת צ'ינג. לבסוף נכנעו כל השבטים ללא יוצא מן הכלל וב-1691 סופחה מונגוליה כולה לסין[10].

מחקרים מעריכים כיום שכ-80% מתוך 600,000 בני הדזונגר שחיו במונגוליה נהרגו בעקבות הסיפוח הסיני, כתוצאה של רצח בידיי סינים או מגפות[11]. השלטון הסיני העניק למונגוליה החיצונית אוטונומיה רחבה בהרבה משהייתה למונגוליה הפנימית, שהייתה עד אז גם כן בחזקת סין, ואף אסרה על הגירה סינית אל תוך שטחי מונגוליה. הדבר הועיל לשימור תרבותם של המונגולים ואי-היערבותם של סינים באוכלוסייה המקומית.

עד 1911, שושלת צ'ינג שמרה על השליטה במונגוליה בצורה של שלטון פקידים הנאמנים למשטר המרכזי. מונגוליה חולקה למספר רב של מחוזות פיאודליים. בעקבות שיטת הפקידים במהלך המאה ה-19, נוצרו מעמדות במונגוליה; מונגולים שהתמנו לפקידים במשטר הסיני זכו לזכויות יתר על פני שאר העם, והפכו למעין אצולה. התנהגות האצולה של מונגוליה, יחד עם שיטות ריבית של סוחרים סינים וגביית מיסים אימפריאליים בכסף, במקום בבעלי חיים כפי שהיה נהוג בחברה המונגולית, הביאו לעוני נרחב בקרב הנוודים. עד 1911 היו במונגוליה החיצונית 700 מנזרים בגדלים שונים; 115,000 הנזירים שלהם היוו 21% מהאוכלוסייה.

עצמאות והיסטוריה מודרנית   ערכים מורחבים – התקוממות ווצ'אנג, מהפכת שינהאי

בשנת 1911, בעקבות התקוממות ווצ'אנג ומהפכת שינהאי, הכריזו המונגולים על עצמאותם, אולם באותו שלב טרם הכירה הרפובליקה הסינית, שהוקמה ממש באותה עת, בעצמאות וראתה בה חלק משטחה, כהמשך לשלטון שושלת צ'ינג. יואן שה-קאי, נשיא הרפובליקה של סין, התעקש להכיר במונגוליה החיצונית והפנימית כחלק מסין, אולם מונגוליה החיצונה טענה כי חוזה הכניעה שלהם היה לשושלת צ'ינג ששלטה הן על מונגוליה והן על סין, ומאחר שהשושלת נפלה הסכם הכניעה אינו תקף יותר[12].

בעוד שמונגוליה הפנימית נותרה בחזקת סין, מונגוליה החיצונה הכריזה על עצמה כעל מדינה עצמאית בראשותו של בּוֹגְד חָאן (Bogd Khaan), דבר שהכעיס את צמרת הרפובליקה הסינית עד מאוד. הרפובליקה הסינית, שנשלטה באותה עת על ידי הלאומנים מתנגדי הקומוניזם, כבשה את מונגוליה ב-1919, זמן קצר לאחר מהפכת אוקטובר ברוסיה, בה עלו הקומוניסטים לשלטון. כתוצאה מכך, הוביל הלוטננט הרוסי, ברון אונגרן, את חייליו למונגוליה באוקטובר 1920, והביס את הכוחות הסינים הלאומנים. לאחר שהסובייטים גירשו את הצבא הסיני ממונגוליה ושחררו את אולן בטור הם הכירו במונגוליה כמדינת חסות של ברית המועצות. אולם, מונגוליה הפנימית לא סופחה לתוך מונגוליה ונותרה חלק מסין, ובכך התפצלה מונגוליה סופית מחלקה הסיני.

 הורלוגין צ'ויבלסאן, מנהיג הרפובליקה העממית של מונגוליה הראשון

בתמיכה של ברית המועצות ומימונה, מונגוליה הכריזה שוב על עצמאותה ב-11 ביולי 1921 בתור הרפובליקה העממית של מונגוליה[13]. כתוצאה מכך, מונגוליה עתידה להיות מדינה גרורה של ברית המועצות בשבעת העשורים הבאים. תבוסת הרפובליקה של סין במונגוליה תרמה אף היא להפסד הלאומנים במלחמת האזרחים הסינית ולעלייתו של מאו דזה-דונג לשלטון שנים מאוחר יותר.

הרפובליקה העממית של מונגוליה

בשנת 1924, לאחר שבוגד חאן מת מסרטן הגרון[14] באופן רשמי או, כפי שטוענים דיווחים מסוימים, נרצח על ידי מרגלים רוסיים[15], שונתה לחלוטין שיטת השלטון במדינה הצעירה. מעתה תהיה מונגוליה רפובליקה עממית, בהשפעה מוחצת של ברית המועצות. בשנת 1928, עלה לשלטון הורלוגין צ'ויבלסאן. אף על פי שהיה במובנים רבים שליט בובה של ברית המועצות, צ'ויבלסאן החזיק באידאולוגיה פאן-מונגולית, ובשנותיו הראשונות דאג באמת לפתח את התרבות המונגולית ותמך בשימור המאפיינים והמסורת המונגולית. עם זאת, שינוי הפוליטיקה העולמית והגברת הלחץ הסובייטי הובילו לדעיכת השאיפות הפאן-מונגוליות בתקופה שלאחר מכן.

בתקופתו, צ'ויבלסאן, שהיה מרשל בצבא המונגולי והחזיק בדעות מאוד קיצוניות בתחומי הדת והכלכלה, הנהיג קולקטיביזציה של בעלי חיים, השמיד מנזרים בודהיסטים, ורצח עשרות נזירים בודהיסטים. במונגוליה של שנות ה-20, כשליש מאוכלוסיית הגברים היו נזירים. עד תחילת המאה ה-20 פעלו במונגוליה כ-750 מנזרים[16].

 לוחמים מונגוליים בחזית מול היפנים, 1939

במהרה החלה ברית המועצות להפגין רצון באדמת מונגוליה, והחלה לבצע פעולות לצמצום העם המונגולי בה. ראשית, ב-1930, עצרה ברית המועצות את ההגירה מבוריאטיה, שמצפון למונגוליה ובה מונגולים רבים, לרפובליקה העממית כדי למנוע מהם להצטרף לרפובליקה. לאחר מכן החל משטר סטלין להורות לשלטונות המונגולים לבצע טיהורים במונגולים, בעיקר בנזירים. כל מנהיג מונגולי שסירב לשתף פעולה עם הרצח הוצא להורג, כולל מנהיגים בולטים כולל פלג'דיין ג'נדן ואנאנדין עמאר. בסך הכל בטיהורים אלה, שהתרחשו עד סוף שנות ה-30, נרצחו למעלה מ-30,000 בני אדם. צ'ויבלסאן עצמו מת באופן חשוד בברית המועצות בשנת 1952. מנהיג הקומינטרן בוהמיר סמרל כתב לימים כי: "אנשי מונגוליה אינם חשובים, אלא האדמה חשובה. האדמה המונגולית גדולה יותר מאנגליה, צרפת וגרמניה גם יחד"[17].

לאחר הפלישה היפנית למנצ'וריה השכנה למונגוליה ב-1931, איימו היפנים לכבוש גם את מונגוליה. המונגולים מצידם, בעזרה רבה של הסובייטים, התחמשו עד מאוד והקימו צבא שנועד למנוע את ההתקפה היפנית. ובאמת, במהלך קרב חלקין גול בשנת 1939, ברית המועצות הגנה בהצלחה על גבולות מונגוליה מפני ההתפשטות היפנית. לאחר מכן הצטרף צבא מונגוליה לקרבות שונים במהלך מלחמת העולם השנייה ותרם לניצחון הסובייטים על האימפריה היפנית בצפון סין[18]. לאחר תום המלחמה זכתה מונגוליה להכרה על ידי הרפובליקה העממית של סין והרפובליקה הסינית (טאיוואן).

תקופת המלחמה הקרה וההשפעה הסובייטית   ערכים מורחבים – הפיצול הסיני-סובייטי, יומג'אגין טסדנבאל

בוועידת יאלטה בפברואר 1945 השתתפה ברית המועצות בעקבות חלקה במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט. אחד התנאים הסובייטיים להשתתפותה, שהועלו ביאלטה, היה שלאחר המלחמה מונגוליה החיצונית תשמור על עצמאותה ולא תסופח למעצמה אחרת. צעד זה למעשה שמר את מונגוליה מדינת חסות של ברית המועצות בלבד. משאל העם בנושא התקיים ב-20 באוקטובר 1945, כאשר (לפי המספרים הרשמיים) 100% מציבור הבוחרים הצביעו בעד עצמאות[19].

לאחר הקמת הרפובליקה העממית של סין, תחת לחץ של ברית המועצות, זכתה מונגוליה להכרה בריבונותה ב-6 באוקטובר 1949. עם זאת, הרפובליקה הסינית[20] (ידועה בשם טאיוואן) השתמשה בזכות הווטו שלה במועצת הביטחון ב-1955, כדי למנוע את כניסת הרפובליקה העממית של מונגוליה לאומות המאוחדות, בטענה שמדובר בחלק מסין ולכן אין זה הוגן להעניק לה "קול נוסף" בהצבעות האו"ם. זו הייתה הפעם היחידה שהרפובליקה הסינית אי פעם השתמשה בזכות הווטו שלה. מכאן, ובגלל האיומים החוזרים ונשנים להטיל וטו מצד טאיוואן, מונגוליה לא הצטרפה לאו"ם עד 1961, כאשר ברית המועצות הסכימה להסיר את הווטו שלה על קבלת מאוריטניה (וכל מדינה אפריקאית עצמאית אחרת), בתמורה לקבלת מונגוליה. הדבר הוביל ללחץ בינלאומי של כמעט כל מדינות אפריקה שאינן חברות באו"ם, לחץ שהרפובליקה הסינית לא יכלה לעמוד בו. מונגוליה ומאוריטניה התקבלו שתיהן לאו"ם ב-27 באוקטובר 1961[21][22][23].

ב-26 בינואר 1952 עלה לשלטון יומג'אגין טסדנבאל לאחר מותו הלא-ברור של צ'ויבלסאן. טסדנבאל עתיד להיות הדמות הפוליטית המובילה במונגוליה במשך יותר מ-30 שנה[24]. בתקופת שלטונו נאלץ לבחור צד בסכסוך הסיני-סובייטי, לאחר שברית המועצות, שהייתה דומיננטית ביותר במונגוליה, וסין, שהייתה גם כן שכנה קרובה ומאיימת למונגוליה, נכנסו לעימות פוליטי. בתחילה מונגוליה נמנעה מבחירת צד לזמן קצר, אך עד מהרה נקטה עמדה פרו-סובייטית חריפה, בהיותה אחת המדינות הסוציאליסטיות הראשונות שתמכו בעמדה הסובייטית בפיצול עם סין. על רקע זה, החל מתח בין סין למונגוליה. כוחות צבאיים משני הצדדים החלו להתיישב על גדר הגבול ומתח צבאי התגבש ונהיה מוחשי יותר ויותר החל מ-1963; בדצמבר 1965 ביקש הפוליטביורו המונגולי מברית המועצות להציב את כוחותיה הצבאיים במונגוליה, לשם תשמור עליה מפני הצבא הסיני.

בינואר 1966, עם ביקורו של ליאוניד ברז'נייב במונגוליה, חתמו שתי המדינות על הסכם סיוע הדדי, שסלל את הדרך לנוכחות צבאית סובייטית במונגוליה. בפברואר 1967, לאחר שבועות של החמרה במתיחות הסינית-סובייטית, אישרה מוסקבה רשמית את הצבת הארמייה הסובייטית ה-39 במונגוליה[25]. לבסוף, לא פרץ עימות צבאי בין שתי המדינות, אולם המתח ביניהן נשמר במשך שנים.

פוסט-קומוניזם ומונגוליה הדמוקרטית   ערכים מורחבים – חוקת מונגוליה

עליית מיכאיל גורבצ'וב לשלטון בברית המועצות סימנה שחר של רפורמות ושינוי הסדר הקיים בברית המועצות והמדינות הגרורות שלה, עם מדיניות הפרסטרויקה והגלאסנוסט שלו. אווירת השינוי בברית המועצות גרמה לרפורמות דומות במונגוליה. בעקבות הפגנות המוניות בחורף 1990, החלה המפלגה המהפכנית העממית של מונגוליה לאבד בהדרגה את שלטונה. הפוליטביורו של המפלגה התפטר במרץ אותה שנה, ובמאי נאלץ השלטון לתקן את החוקה, תוך מחיקת ההתייחסות לתפקידה של המפלגה ככוח הפוליטי הדומיננטי במדינה. הדבר הוביל לניסוח חוקה חדשה למונגוליה, בה התאפשרה לגליזציה של מפלגות האופוזיציה, יצירת גוף מחוקק קבוע (החוראל הגדול) והקמת משרת נשיא. ב-29 ביולי 1990 נערכו הבחירות הרב-מפלגתיות הראשונות בתולדות מונגוליה[26]. ועדיין זכתה המפלגה העממית בכ-85% מהקולות. עם זאת, ב-1996, המפלגה הפסידה והתפרקה.

ברית המועצות הסיגה את חייליה המוצבים במונגוליה ואת סיועה הטכני והפיננסי, בין השנים 1987 ל-1992[27]. לאחר מכן, מדיניות החוץ והביטחון של מונגוליה השתנתה באופן עמוק. בהכרזה של ממשלת מונגוליה החדשה נאמר: "שמירה על יחסי ידידות עם הפדרציה הרוסית והרפובליקה העממית של סין תהיה בראש סדר העדיפויות של פעילות מדיניות החוץ של מונגוליה. היא לא תאמץ את הקו של אף אחת מהמדינות, אלא תשמר באופן עקרוני מערכת יחסים מאוזנת עם שתיהן ותקדם שיתוף פעולה של שכנות טובה בכל הזדמנות"[28].

בבחירות לנשיאות מונגוליה ב-2009, מועמד המפלגה הדמוקרטית, צחיאגיין אלבגדורג', ניצח את מועמד המפלגה העממית נמברין אנקביאר, שהיה הנשיא המכהן[29][30]. המפלגה הדמוקרטית זכתה פעם נוספת בינואר 2012[31]. בשנת 2020, לאחר שראש הממשלה אקנגין חורלסק התפטר בעקבות הפגנות על רקע מגפת הקורונה במונגוליה, לבסנמסראי אוין-ארדן הפך לראש הממשלה החדש והנוכחי ב-27 בינואר 2021. ארדן נתפס כמי שמייצג דור חדש של מונגוליה שרכשו השכלה בינלאומית[32]. בטולגה קלטמה הוא נשיא מונגוליה מאז 2017.

בדצמבר 2022 התרחשו במונגוליה הפגנות על רקע פרשת שחיתות.