על פי אגדת האוסה, נסיך ערבי נדד מבגדד לסאהל בשם באיג'ידה (Bayajidda) והוא נחשב לאב הקדמון של שבט האוסה. הנסיך הרג נחש מפלצתי שאיים על תושבי העיר דאורה, ולאחר מכן נשא לאשה את מלכת העיר שלה היו שישה בנים. ביחד הם הביאו בן נוסף, וכל אחד משבעת הבנים שלט על אחת משבע ערי-מדינות האוסה: בירם, ראנו, קאנו, קטסינה, זאריה, דאורה, גוביר. הבנים הפכו למלכים הראשונים.

שבע ערי-המדינות הללו לא היו מאוחדות אך שיתפו פעולה זו עם זו באופן הדוק וחילקו ביניהן תפקידים בהתאם למשאבים הטבעיים והמיקום הגאוגרפי שלהן.

בירם - הייתה מקום מושבו של המלך. גוביר - סיפקה הגנה באמצעות חייליה מפני פלישה. קאנו וראנו - גידלו כותנה והפיקו טקסטיל. הן השתמשו רבות בצבע אינדיגו הן לאומנות והן בהפקת הטקסטיל. זאריה - סיפקה עבדים ודגנים. קטסינה ודאורה - בעלות גישה לשירות המסחר באזור החוצה סהרה.

עד למאה ה-12 אנשי האוסה פיתחו את המסחר והפכו לבולטים ביותר באפריקה כשהם מתחרים עם אימפריית קאנם-בורנו (Kanem-Bornu) ועם אימפריית מאלי. האסלאם הופץ בממלכת האוסה באמצעות סוחרים ומלומדים מן המגרב שהביאו עימם את הדת[1].

שבט האוסה אורגן בכמה משטרי צ'יף (כינוי למשטר אזורי ובו שתי קבוצות מקומיות או יותר, הנתונות לשלטון הצ'יף העומד בראש היררכיה מדורגת של אנשים) כמו קאנו, קטסינה, זאריה, דאורה, גוביר. מתוך האוכלוסייה הגדולה הזאת כשליש הם פולאנים הנקראים האבה (Habe). על פי המסורת, שבט האוסה התוודע לראשונה לדת האסלאם באמצעות היכרותם עם סוחרים ממאלי, אך האסלאם לא הושרש בלבם במלואו עד תחילת הג'יהאד של הפולאנים בשנת 1804.

במסגרת הג'יהאד שעליו הכריז הוכרז שייח' עות'מאן דן פודיו על האוסה במטרה להגן ולהרחיב את האסלאם, השתלטו הפולאנים על הרוב הגדול של שבט האוסה וכבשו חלק ממשטרי הצ'יף שלהם. בנוסף לכך הוקמה ח'ליפות חדשה בשם סוקוטו, והשייח' עות'מאן דן פודיו הכריז על עצמו כסולטאן הממלכה ומינה מושלים למשול על תושביה[2].

 

בהמשך, הג'יהאד תפס תאוצה והגיע לאזורים מרוחקים יותר עד צפון קמרון. במהלך התקופה אירעו סכסוכים רבים בין שני הצדדים, הפולאנים והאבה. אף על פי שהפולאנים היו הקבוצה האתנית השלטת באזור, ההאבים הצליחו לשמור על עצמאותן של חלק מממלכותיהם. בשנת 1826 הצדדים הגיעו להבנה לגבי הגבולות המשותפים להם, שהשתנו מעט עם הגעת הבריטים לאזור[3].

בעקבות הג'יהאד על משטרי הצ'יף של האוסה, התפשטו שפת ההאוסה והדת שהפכו את ההאוסה לקטגוריה חזקה בפני עצמה עד כדי כך שנחשבה מוחשית יותר מכפי שהייתה לפני הג'יהאד. כל מי שלקח על עצמו את זהות ההאוסה, נהנה מזכויות וממעמד שהוענקו לאנשי האוסה כשנמצאו במקומות ובהקשרים אחרים, מחוץ לאזורי שליטת הח'ליפות, כמו אזור חגורת האמצע של ניגריה.

כשהבריטים הגיעו לצפון ניגריה בשנת 1900, מאפייני הזהות של האוסה היו מיושבים למדי בתוך הח'ליפות ומחוצה לה. הבריטים שאפו להזדהות ולשתף פעולה עם קבוצת השליטים המייצגים ישות תרבותית-פוליטית הנחשבים בעיניהם כ"מתורבתים" ומתוחכמים דיים כדי להיות שותפים בפרויקט הקולוניאלי. האצולה של הח'ליפות, כמי שמייצגת את השקפת העולם של הח'ליפות האוסית-פולאנית גויסה להיות שותפה בפרויקט הקולוניאלי של הבריטים.

הבריטים נעזרו באצולת הח'ליפות ובשיטות הפוליטיות, הכלכליות והמנהליות שלה כדי להרחיב את כוחו של השלטון הקולוניאלי. הם עשו זאת במסווה של ביסוס המוניטין של המערכת החברתית-דתית והפוליטית של הח'ליפות באזורי חגורת האמצע של ניגריה, שם הח'ליפות טרם שלטה[4].

בין השנים 1900 ו -1903, הכוחות הבריטים תחת פיקודו של סר פרדריק לוגרד (מאוחר יותר עלתה דרגתו לדרגת לורד) פלשו לטריטוריית הח'ליפות של סוקוטו ויצרו את הפרוטקטורט החדש של צפון ניגריה. בין השנים 1914–1918, פעל לוגרד לאיחוד את הפרוטקטורט של צפון ניגריה עם הדרום כדי ליצור קולוניה אחת[3].