מצרים העתיקה היא מדינה שהתקיימה בעמק נהר הנילוס בעת העתיקה. שיאה של התרבות היה באלף השני לפני הספירה, בתקופת הממלכה החדשה. בתקופה זו, מצרים התפשטה עד לדרום טורקיה בצפון ועד לג'בל ברקל בדרום, בסודאן של היום. האופק הגאוגרפי המשתנה של מצרים העתיקה כלל בתקופות שונות גם את המדבר שממזרח לנילוס ואת החוף של הים האדום, את חצי האי סיני ונאות המדבר ממערב לנילוס. הארץ נקראה בפי תושביה בשם קמט (Kemet) שפירושו: 'האדמה השחורה', צבע האדמה הפורייה באזור גדות הנילוס והדלתא.

ראשיתה של התרבות המצרית העתיקה בערך ב-3150 לפנה"ס, באיחוד הפוליטי של תרבויות עמק הנילוס הגדולות תחת הפרעה הראשון - נערמר, והיא התפתחה במשך שלושת אלפי השנים הבאות. ההיסטוריה שלה מחולקת למספר תקופות, הידועות כ"ממלכות", ולזמנים של חוסר יציבות יחסית הידועים כ"תקופות ביניים". עם סוף תור הזהב האחרון, הידוע כ"ממלכה החדשה", החלה תרבות מצרים העתיקה להידרדר, ומצרים נכבשה בידי כמה כוחות זרים. שלטונם של הפרעונים הסתיים רשמית ב-31 לפנה"ס, כאשר האימפריה הרומית כבשה והפכה את מצרים לפרובינקיה רומית.

תרבות מצרים העתיקה הייתה מבוססת על איזון מבוקר של משאבי טבע ואדם, תחת שלטונו של הפרעה, מנהיגים דתיים, ומושלים. התרבות המציאה חידושים רבים: השקיה מבוקרת של עמק הנילוס הפורה, ניצול של המינרלים בעמק ובאזורי המדבר הסובבים, התפתחות מוקדמת של ספרות ושל מערכת כתיבה עצמאית, ארגון של מיזמי בנייה וחקלאות גדולים, מסחר עם האזורים הסובבים באפריקה ובמזרח התיכון, ומסעות צבאיים שהביאו לניצחון על צבאות זרים והבטיחו את הדומיננטיות המצרית באזור בתקופות מסוימות. הארגון והייזום של פעילויות אלה נעשה בידי בירוקרטיה של סופרים, מנהיגים דתיים ומושלים תחת הפרעה האלוהי, שהבטיח את האחדות ואת שיתוף הפעולה של העם המצרי דרך מערכת מורכבת של אמונות דתיות.