ואלוויס ביי
ואלוויס ביי (באנגלית: Walvis Bay, באפריקאנס: Walvisbaai, בגרמנית: Walfischbucht או Walfischbai. משמעות כל השמות: "מפרץ הלויתן") היא עיר בנמיביה וכן שמו של מפרץ שעל חופו היא שוכנת. אוכלוסיית העיר מונה 62,096 תושבים נכון לשנת 2011 ושטחה הוא 11 קמ"ר.
המפרץ שימש כמקום מקלט לספינות בשל היותו נמל מים עמוקים טבעי, היחידי לאורך כל חופי נמיביה, המוגן על ידי לשון היבשה פליקן פוינט (Pelican Point). בהיותם בית גידול ימי עשיר בפלנקטון, היוו מימי המפרץ משכן לכמות גדולה גדולה של לווייתנאים, שמשכו אליהם ציידי ליוויתנים וספינות דיג. ההולנדים קראו למקום Walvisch Baye והאנגלים Whale Bay. במסגרת תביעת השטח הסופית של המקום, הוא נקרא Walfish Bay, לאחר מכן Walvish Bay ולבסוף Walvis Bay. כמו כן הוא קרוי Walwich Bay או Walwisch Bay. בנמל אסטרטגי זה התחלפו המחזיקים במשך הזמן. חשיבותו של הנמל על נתיב השיט מסביב לכף התקווה הטובה משכה את תשומת לבם של המעצמות הקולוניאליות מאז גילויו. עובדה זו מסבירה את המעמד המדיני המורכב של ואלוויס ביי במשך השנים.
העיר ממוקמת במרחק קצר ...הצג את ההמשך
ואלוויס ביי (באנגלית: Walvis Bay, באפריקאנס: Walvisbaai, בגרמנית: Walfischbucht או Walfischbai. משמעות כל השמות: "מפרץ הלויתן") היא עיר בנמיביה וכן שמו של מפרץ שעל חופו היא שוכנת. אוכלוסיית העיר מונה 62,096 תושבים נכון לשנת 2011 ושטחה הוא 11 קמ"ר.
המפרץ שימש כמקום מקלט לספינות בשל היותו נמל מים עמוקים טבעי, היחידי לאורך כל חופי נמיביה, המוגן על ידי לשון היבשה פליקן פוינט (Pelican Point). בהיותם בית גידול ימי עשיר בפלנקטון, היוו מימי המפרץ משכן לכמות גדולה גדולה של לווייתנאים, שמשכו אליהם ציידי ליוויתנים וספינות דיג. ההולנדים קראו למקום Walvisch Baye והאנגלים Whale Bay. במסגרת תביעת השטח הסופית של המקום, הוא נקרא Walfish Bay, לאחר מכן Walvish Bay ולבסוף Walvis Bay. כמו כן הוא קרוי Walwich Bay או Walwisch Bay. בנמל אסטרטגי זה התחלפו המחזיקים במשך הזמן. חשיבותו של הנמל על נתיב השיט מסביב לכף התקווה הטובה משכה את תשומת לבם של המעצמות הקולוניאליות מאז גילויו. עובדה זו מסבירה את המעמד המדיני המורכב של ואלוויס ביי במשך השנים.
העיר ממוקמת במרחק קצר מצפון לחוג הגדי ושוכנת על הדלתה של נהר קויסב (Kuiseb) ועל הקצה של מסילת הברזל הטרנס-נמיבית לבירה וינדהוק ושל הכביש המחבר בין שתי הערים.
ואלוויס ביי, על המפרץ הגדול שלחופו היא שוכנת ועל דיונות החול שמקיפות אותו, מהווה את מרכז התיירות של נמיביה. מוקדי משיכה נוספים הם: אי ציפורים מלאכותי, מרכז לאיסוף גואנו, בריכות אידוי למלח, אוכלוסיית עופות עשירה ומוזיאון.
אצטדיון הכדורגל, שמשמש כביתן של שתי קבוצות בליגת העל הנמיבית, ממוקם גם הוא בעיר ואתר הנופש החופי לאנסטרנד (Langstrand) שוכן ק"מ ספורים מצפון לה. כל העיר מהווה אזור סחר חופשי והדבר מהווה גורם חשוב בכלכלה המקומית.
האירופאי הראשון שהגיע לאזור היה הנווט הפורטוגזי דיוגו קאו, שעגן בכף קרוס (Cape Cross) שמצפון למפרץ ב-1485.[1] אחריו עגן במימי המפרץ בארתולומיאו דיאש ב-8 בדצמבר 1487, במהלך מסעו לגילוי נתיב השיט מזרחה מסביב לכף התקווה הטובה. הוא קרא למפרץ בשם "מפרץ סנטה מריה של קונסייסאו (בפורטוגזית: O Golfo de Santa Maria da Conceição). יחד עם זאת, הפורטוגזים מעולם לא תבעו בעלות על ואלוויס ביי.
עם ההררו (Herero) שישב במקום קראו לו אזורונגונדו (Ezorongondo)[2] פעילות כלכלית מועטה התקיימה במקום עד לסוף המאה ה-19. במסגרת המרוץ לאפריקה השתלטה בריטניה על המפרץ ועל השטח שמסביבו והתירה למושבת הכף לספחו לשטחה בשנת 1878, הן כדי לעצור את השאיפות הגרמנית באזור והן כדי להבטיח את המעבר הבטוח של הספינות הבריטיות מסביב לכף התקווה הטובה. ממשלת מושבת הכף צפתה נכונה את החדירה לאזור של הגרמנים, ששאפו להגן על מכרות היהלומים שבאזור גריקואלנד (Griqualand) וביקשו לעצמם את כל שטחה של דרום-מערב אפריקה, אך כאן חסמו אותם הבריטים. כתוצאה מכך, כאשר השתלטו הגרמנים על האזור, רק ואלוויס ביי נותרה כמובלעת מחוץ לתחום שלטונם. ב-1910 ואלוויס ביי, יחד עם מושבת הכף, הפכו לחלק מדרום אפריקה שהוקמה אז. כתוצאה מכך, התעוררו חילוקי דעות עם גרמניה על גבולות המובלעת. הסכסוך יושב לבסוף ב-1911 ושטחה של מובלעת ואלוויס ביי היה 1124 קמ"ר.
המובלעת נכבשה על ידי הגרמנים במהלך המערכה בדרום-מערב אפריקה במלחמת העולם הראשונה. אך כוחות ההגנה של דרום אפריקה גירשו משם את הגרמנים ב-1915 וואלוויס ביי השתלבה במהרה בשטחי הממשל הצבאי שהונהג בשטחי דרום-מערב אפריקה. בהמשך קיבלה דרום אפריקה את שטחי דרום-מערב אפריקה הגרמנית כמנדט מסוג "C" מחבר הלאומים. החוק האזרחי הושב בדרום-מערב אפריקה ב-1921 וניהולה של מובלעת ואלוויס ביי הועבר לדרום-מערב אפריקה מתוקף חוק שנחקק על ידי הפרלמנט של דרום אפריקה ב-1922[3] בשנת 1971, צפתה דרום אפריקה שבקרוב תאבד את שליטתה על דרום-מערב אפריקה. מסיבה זו היא החזירה את ואלוויס ביי למעמד של מובלעת השייכת למושבת הכף. ב-1977, בניסיון למנוע איבוד שליטה על המובלעת לטובת ארגון SWAPO, הטילה ממשלת דרום אפריקה מחדש את השליטה על ואלוויס ביי ואישרה מחדש את תביעת הריבונות שלה בהתבסס על הבעלות המקורית על השטח. ב-1978 יזמה מועצת הביטחון של האו"ם ניהול משא ומתן בין דרום אפריקה לבין הממשל העתידי של נמיביה כדי לפתור את סוגיית הסטטוס המדיני של ואלוויס ביי.
ב-1990 זכתה נמיביה בעצמאותה, אך ואלוויס ביי נותרה תחת ריבונותה של דרום אפריקה. בחצות ה-28 בפברואר 1994 העבירה דרום אפריקה באופן רשמי את הריבונות על ואלוויס ביי ועל איי פינגווין (Penguin Islands) לנמיביה.
הוספת תגובה חדשה