ציר הזמן של הבזיליקה 1452 – שיפוצים עתידיים מתוכננים לבזיליקה בהובלת האפיפיור ניקולאוס החמישי[1] 1506 – תחילת הבנייה של הבזיליקה והנחת אבן הפינה על ידי יוליוס השני[2] 1546 – מיכלאנג'לו ממונה על עבודות הבנייה של הבזיליקה[2] 1593 – סיום העבודות על כיפת הבזיליקה[1] 1606 – שיפוצים נוספים בבזיליקה על ידי קרלו מדראנו[1] 1614 – חזית הבזיליקה הושלמה[1] 1626 – חנוכת הבזיליקה[2] 1823 – שרפה פורצת בבזיליקה ופוגעת באוצרות יקרים[2] 1825 – שחוזרים מבוצעים בבזיליקה (במכוון בשנה הקדושה)[2] 1941 – נמצאו עצמותיו האפשריות של פטרוס הקדוש[2]לפני הקמת הבזיליקה הישנה

המבנה הראשי הראשון הידוע כיום, שעמד במקום זה בתקופת האימפריה הרומית, היה קומפלקס גני אגריפינה, עד שהקיסר גאיוס קליגולה בנה במקום אצטדיון שכבר אז הכיל את האובליסק המפורסם בהליופוליס הקיים גם היום במרכז כיכר פטרוס הקדוש. כשעלה לשלטון הקיסר נירון הוא פיאר עד מאוד את האצטדיון ופיתח אותו. בסמוך לאצטדיון עבר כביש מהיר (ביחס לאותם הימים) בשם ויה קורנליה (Via Cornelia).[3]

לפני הקמת הבזיליקה עמד במקום בבירור נקרופוליס גדול, פגאני ונוצרי כאחד, שם לפי המסורת (וגם לפי ממצאים חדשים) ייתכן שנקבר פטרוס הקדוש.[4]

בזיליקת פטרוס הקדוש הישנה

בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא אינה הראשונה שהוקמה במקום זה בנקרופוליס של רומא העתיקה. לפניה הייתה בזיליקה עצומה בגודלה שכיום מכונה "בזיליקת פטרוס הקדוש הישנה". היא נחנכה ב-323 לספירה על ידי הקיסר קונסטנטינוס, והתקיימה במשך כ-1,200 שנה.[5][6] לפי האמונה קונסטנטינוס ראה צלב זוהר באמצע השמיים, מלווה בהתגלות הכתובה במילים הבאות:

הבזיליקה מוקמה סביב מתחם צליבתו של פטרוס, כך שהמזבח היה במקום צליבתו המשוער. המסורות היו חלוקות מאוד בעניין מקום צליבתו של פטרוס, ולפי אחת הגרסאות האובליסק היה המקום בו נצלב. מאוחר יותר הוזז האובליסק למקומו הנוכחי. בתחילת ימי הביניים הבזיליקה הייתה נתונה לביזות משום שעמדה מחוץ לחומות רומא, ולכן האפיפיור לאו הרביעי החל לבנות את החומות והמגדלים שחלקם שרדו עד היום ומהווים את חומות הוותיקן. שדרת עמודים חיברה בין הבזיליקה הישנה לבין טירת סנטאנג'לו הסמוכה. מידות הבזיליקה הישנה היו כ-123 מטר לאורך, מהכניסה אל האפסיס, וברוחב של 63.4 מטר. היא הייתה מורכבת בצורת צלב המכיל בתוכו חמש ספינות. את חמש הספינות אפשר לחלק לארבע שורות המבדילות בין כל ספינה וספינה, כשכל אחת מהן מכילה 22 עמודים. היא הייתה מעוטרת בפסיפסים מדהימים, שמעטים מהם שרדו עד היום. במהלך המשך ימי הביניים, כשהאפיפיורות הקתולית הייתה באביניון, טיפול בבזיליקה הישנה לא היה דחוף במיוחד. מצב זה השתנה עם חזרת האפיפיורות לרומא, ואז הוחלט לחדש אותה (משום שהייתה במצב רעוע מאוד באותה התקופה). דו"ח מאוחר יותר שכתב לאונה בטיסטה אלברטי קבע כי הבזיליקה נמצאת במצב הנדסי בעייתי במיוחד. במהלך ההיסטוריה ניסו אפיפיורים להציע תוכניות לחידוש הבזיליקה.

תוכניות לחידוש הבזיליקה

הראשון שבהם היה ניקולאוס החמישי. הוא הציב למשימה את ברנרדו רוסלינו, אך תוכניותיו לא יצאו לפועל עקב פטירתו של ניקולאוס ב-1455. ההנחה הראשונית הייתה שהמבנה יהיה בצורת צלב לטיני. המבנה נשאר במצבו במשך זמן רב ולא תוחזק כיאות. האפיפיורים עד לאותה תקופה ניסו לחדש את הבזיליקה תוך כדי שמירה על המבנה העתיק, אך בעת שלטונו של האפיפיור יוליוס השני הוא הורה להרוס את המבנה כולו ולבנות בזיליקה חדשה. רבים התנגדו לו וראו בזה צעד קיצוני מדי, מפני שלבזיליקה הישנה הייתה חשיבות עצומה מתחילת ההיסטוריה של הכנסייה הקתולית. חלקים מסוימים (בעיקר עבודות אומנות) מהבזיליקה הישנה והמזבח שומרו, אך כמעט כל המבנה נהרס, לרבות עמודי שלמה שלפי המסורת הגיעו במקור מבית המקדש הראשון.[7][8][3][9]

צעדו הראשון של יוליוס השני היה לשכור אדריכל, ואת הזכות נתן לדונטו ברמנטה, שתכנן גם את גלריית אופיצי בפירנצה.[9]

מברמנטה ועד מיכלאנג'לו

יוליוס השני קיבל כמה הצעות לצורתה של הבזיליקה החדשה, ובחר בצורת הצלב היווני, שהוצעה על ידי דונטו ברמנטה. במרכז הצלב הייתה אמורה להיבנות כיפה בהשראת הפנתאון ברומא. יוליוס השני כינס 35 קרדינלים באביב של שנת 1506 והניח את אבן הפינה. ברמנטה הספיק לעבוד יחסית הרבה על הבזיליקה, ורוב העיטורים שתכנן הושלמו, בנוסף לקשתות של הספינה הראשית שגם הן היו כבר בשלבי בנייה. עוד בשנת 1507 עמד מעגל הפועלים של הצוות ההנדסי של הבזיליקה על כ-2,500 איש. ברמנטה נפטר בשנת 1514, ובמקומו מינה יוליוס את ג'וליאנו דה סנגלו (Giuliano da Sangallo) ואת פרה ג'יקונדו דה ורונה (Giovanni Giocondo) למשימה. הם עבדו ביחד עם האומן הנודע רפאל, שהיה אהוב במיוחד בקרב חוג הבנאים והאדריכלים של הבזיליקה וזכה מהם לאהדה רבה. ג'יקונדו דה ורונה נפטר בשנת 1515 ודה סנגלו נפטר בשנת 1516, ותהליכי העבודה חוו טלטלה נוספת. רפאל עצמו המשיך להוביל את הפרויקט כשהוא האדריכל היחידי עד מותו בשנת 1520.

אחרי מותו של רפאל פרץ שוב המתח בין תומכי הצלב הלטיני והצלב היווני ולבסוף בוצעה הרחבה של המבנה לצורת צלב לטיני. המחלוקת המשיכה להתקיים, במיוחד במהלך שנותיהם של האדריכלים אנטוניו דה סנגלו (Antonio da Sangallo) ובלדסרה פרוצי. הם עשו ניסויים במבנה ושינו את התוכניות במהלך הבנייה.[3][9][10][11] תחת הובלתם התנהלו עבודות הבנייה באיטיות למדי. סנגלו תמך בתוכנית הצלב הלטיני לבלזיליקה, אך יוליוס השלישי, שהיה באותו הזמן האפיפיור, לא היה בטוח בעבודתו של סנגלו. לאחר מותו של סנגלו רצה האפיפיור לקבל תשובה החלטית האם הכיוון אותו הוביל סנגלו נכון. את הבדיקה הטיל יוליוס השלישי על מיכלאנג'לו, וביקש ממנו חוות דעת עניינית על מצבה של הבזיליקה. מיכלאנג'לו נבהל, וגרם ליוליוס השלישי לפטר את הסגנים שהיו עתידים לתפוס את מקומו של סנגלו. צעד זה הזמין את תחילת תקופתו של מיכלאנג'לו בתכנון הבזיליקה.[12] דגם העץ של סנגלו שרד עד היום.[12]

בתקופתו של מיכלאנג'לו ואחריה

מיכלאנג'לו, שתפס את העבודה על הבזיליקה בשנת 1548, רצה לקחת מוטיבים מתוכניתו המקורית של דונטו ברמנטה ולהחזירם אל המבנה. הוא עצמו בנה את הכיפה הגדולה של הבזיליקה, אם כי לא ראה אותה שלמה. מיכלאנג'לו פיקח על המיזם במשך כעשרים שנה, עד מותו בשנת 1568 חלקו היה החלק הקריטי ביותר בכל הבנייה של הבזיליקה (ושדרש את התכנון הרב ביותר). מיכלאנג'לו החזיר את הצורה המקורית – צורת הצלב היווני של ברמנטה. בנוסף לכך נתקל מיכלאנג'לו בבעיה שהחרידה אותו בתכנונו של סנגלו. סנגלו התכוון להרחיב את הבזיליקה אפילו יותר ולהוסיף לה שני מגדלים עצומים. עד לכאן למיכלאנג'לו לא הייתה התנגדות, אך ההבנה שהמגדלים וההרחבה הנוספת של סנגלו תופסים כל כך הרבה מקום עד לכדי כך שלמעשה הם יצטרכו בבוא הימים להרוס את הקפלה הסיסטינית ואת הארמון הראשי של הוותיקן בשבילם. מיכלאנג'לו גם לא אהב את העובדה שהבזיליקה תהיה מאוד חשוכה בחלל הפנים שלה עקב מיעוט החלונות בה. מיכלאנג'לו אפילו אמר שגם אם חיילים יעבדו במשך כל הלילה על ניקוי הבזיליקה לקראת היום שלמחרת הם לא יצליחו לגמור את מטלתם. את כל עבודותיו המרובות ביצע מיכלאנג'לו ללא שכר (מרצונו החופשי). הכוונה הראשית של מיכלאנג'לו בצעד זה הייתה להתיר לו להשמיט חלקים מרובים מהתוכנית של סנגלו, במיוחד את הרחיבו את הבזיליקה לטעמו יותר מדי. מיכלאנג'לו לא היה חסיד של ברמנטה, ושנא אותו אפילו עוד כשקיבל את התפקיד. הסיבה שהוא תמך כל כך בתכנונו הייתה העובדה שהוא העדיף את תוכניתו של ברמנטה יותר מכל תוכנית אחרת שהוצעה. מיכלאנג'לו עבד ביעילות, תוך כוונה לגמור את המבנה מהר ככל האפשר בזמן הקצר ביותר, במחיר המועט ביותר, בפאר המרבי ביותר ותוך הימנעות מהריסת הבסיס הקיים.[12] יוליוס השלישי נתן למיכאלנגלו גם את משרת ראש חברת פבריקה (שהייתה חברת הבנייה של הבזיליקה באותה התקופה). תובנה חשובה שהנחתה את מיכלאנג'לו הייתה שעדיף שהבניין יהיה איכותי יותר במראהו מאשר בגודלו. לכן כשעבד על החלק החיצוני של המבנה הוא השקיע בו רבות (זה היה עיקר עבודתו). התוכנית של מיכלאנג'לו הייתה מובנית על פי סדר אדריכלי מובהק, כך שכל חלק בבניין עומד בפני עצמו. מיכלאנג'לו לא עבד לפי חוקים אדריכליים נוקשים, כמו אלו של האדריכלות הקלאסית. הוא יצר לפי שיקול דעתו ובכך גרם לניצנים לאדריכלות חדשה – אדריכלות הבארוק. ברבות הימים נהפכה בזיליקת פטרוס הקדוש לדוגמה הטובה ביותר של סוג אדריכלות זה.[12]

 התוכנית של סנגלו

ג'יאקומו דלה פורטה (Giacomo della Porta) החליף את מיכלאנג'לו והמשיך את הבנייה פחות או יותר לפי אותה המתכונת. במשך השנים 1606–1626 הוספו לבזיליקה מגדלי פעמונים על ידי ברניני שהוסרו לאחר מכן, והמבנה הורחב לצורת צלב לטיני לפי בקשתו של האפיפיור פאולוס החמישי. ב-8 בנובמבר 1626 הושלמה בנייתה של הבזיליקה על ידי האפיפיור אורבן השמיני.[3][12]

הטיוטה של מיכלאנג'לו

ממצא חדש מאוספי גלריית הוותיקן מראה את אחד מהדפים המקוריים בהם השתמש מיכלאנג'לו בתכנון הכיפה. מיכלאנג'לו ידוע בכך שהשמיד רבים ממסמכיו לקראת סוף חייו, אך מסיבות מסוימות טיוטה זו נשמרה. לפיכך היא נדירה במיוחד.[13]

 התוכנית של רפאל