אל-אחסא

היסטוריה קדומה

אל-אחסא היה מיושב מאז התקופה הפרהיסטורית, בשל שפע המים שלו באזור צחיח.[1] מעיינות מים מתוקים טבעיים צצו בנאות המדבר באזור במשך אלפי שנים, ואפשרו התיישבות קבע וחקלאות (במיוחד גידול תמרים) מאז התקופה הפרהיסטורית.

אזור נווה המדבר והשם הג'ר עשויים להיות קשורים ספציפית לאזור במזרח הקדום הקרוי אגארום (אנ') המוזכר בכתובות דילמוניות כמשכנו המקורי של האל הראשי שלהם אינזק (אנ'). אם כך, כנראה השם אגארום מתייחס לחלק היבשתי שממול לאי בחריין.[2] על פי ההשערה, מקורה של תרבות דילמון בנווה המדבר של מזרח חצי האי ערב, אך מאוחר יותר עברה לאי בחריין. עם זאת, פרשנות זו אינה חפה מביקורת, ומקורות אחרים מציבים את אגארום באי פילכה.[3]

התקופה המוסלמית

מזרח חצי האי ערב נכבש על ידי ח'ליפות ראשידון המתהווה במהלך המאה ה-7. מאוחר יותר הוא עבר בירושה לח'ליפים מבית אומיה ומבית עבאס. בשנת 899 לספירה, האזור עבר לשליטתו של מנהיג הקרמטים, אבו טאהיר אל-ג'נאבי (ער'), והוכרז עצמאי מהח'ליפות העבאסית של בגדאד. בירתו הייתה באל-מומיניה ליד חופוף (אנ') המודרנית. בסביבות שנת 1000, אל-חסה הפכה לעיר ה-9 בגודלה בעולם עם קרוב ל-100,000 תושבים.[4] בשנת 1077, הופלה מדינת אל-אחסה הקרמטית על ידי השושלת האויונית (אנ'). אל-אחסא נפלה לאחר מכן תחת שלטון השושלת הבחרנית (אנ') של השושלת העוספורית (אנ'), ואחריה קרוביהם, השושלת הג'אברית (אנ'), שהפכו לאחת המעצמות האימתניות ביותר באזור, כשהם כבשו מחדש את איי בחריין מידי נסיכי הורמוז (אנ'). השליט הג'אברי האחרון של בחריין היה מוקרין אבן זמיל (אנ').

בשנת 1521 כבשה האימפריה הפורטוגזית את איי אוול (האיים המרכיבים את בחריין של ימינו) מידי השליט הג'אברי מוקרין אבן זמיל, שנהרג בקרב. הג'בארים נאבקו לשמור על מעמדם ביבשת מול האימפריה העות'מאנית ובני בריתה השבטיים, המונטפיק (אנ'). בשנת 1550 עברו אל-אחסא וקטיף הסמוכה לריבונות האימפריה העות'מאנית בראשות הסולטאן סולימאן הראשון. אל-אחסא היה איילט לאהסה במערכת המנהלית העות'מאנית, ובדרך כלל הייתה וסאל של השער הנשגב. קטיף אבדה מאוחר יותר לפורטוגזים.

העות'מאנים גורשו מאל-אחסא ב-1670, והאזור עבר לשליטתם של ראשי שבט באני ח'אליד (אנ').

אל-אחסא, יחד עם קטיף, שולבו באמירות א-דרעיה הווהאבית ב-1795, אך חזרו לשליטה עות'מאנית ב-1818 עם פלישה בהוראת מוחמד עלי ממצרים. באני ח'אליד היו שוב שליטים של האזור, אך בשנת 1830, כבשה אמירות נג'ד (אנ') מחדש את האזור.

השלטון העות'מאני הישיר הוחזר בשנת 1871, ונווה המדבר אל-אחסא הוצב תחילה תחת וילאייט בגדאד ועם החלוקה של וילאייט בגדאד הוא הוצב מחדש תחת וילאייט בצרה בשנת 1875. בשנת 1913, אבן סעוד, מייסד ערב הסעודית המודרנית, סיפח את אל-אחסא וקטיף לתוך תחום שלטונו בנג'ד.[5]

מעצמאות ערב הסעודית

אזור אל-אחסא נלקח מהעות'מאנים ב-1913, והביא לסעודים את השליטה בחוף המפרץ הפרסי ובמה שיהפוך לעתודות הנפט העצומות של ערב הסעודית.

ב-2 בדצמבר 1922 הודיע מייג'ור גנרל פרסי קוקס (אנ'), הנציב העליון הבריטי של מסופוטמיה מטעם משרד המושבות, רשמית לאמיר כווית השייח' אחמד אל-סבאח כי גבולות כווית שונו. מוקדם יותר באותה שנה, רב-סרן ג'ון מור, הנציג הבריטי בכווית, נפגש עם אבן סעוד מסעודיה כדי להסדיר את סוגיית הגבול בין כווית לנג'ד. התוצאה של הפגישה הייתה אמנת עוקייר משנת 1922, שבו הכירה בריטניה בריבונותו של אבן סעוד על שטחים שנתבעו על ידי אמיר כווית.

^ "About". אורכב מ-המקור ב-23 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה) ^ Khaled al-Nashef: "The Deities of Dilmun" (pp. 340–342, 346, 349), in Bahrain Through the Ages: The Archaeology, edited by Scheich ʿAbdāllah Bahrain, Haya Ali Khalifa, Shaikha Haya Ali Al Khalifa & Michael Rice. Routledge, 1986. ISBN 9780710301123. ^ Sa'ad and Sae'ed Area in Failaka Island ^ Al-Ahsa City Profile - UN-Habitat, Page 16 ^ World and its peoples. London: Marshall Cavendish. 2006. p. 29. ISBN 0-7614-7571-0.