אף שיישוב אנושי כבר התקיים בחצי האי ערב מזה אלפי שנים - לרבות הנבטים שפעלו במאה הראשונה לפנה"ס - הייתה זו צמיחתה של דת האסלאם במערב חצי האי בראשית המאה ה-7 אשר הביאה למפנה המכריע בתולדותיו. האסלאם היה לדת השנייה בגודלה בעולם, והערים המקודשות לו ביותר - מכה ומדינה - נמצאו בשטח עליו תקום בבוא היום הממלכה הסעודית. אותו שטח היה גם נקודת המוצא של הערבים המוסלמים אשר פתחו במסעות כיבושים דתיים מפרס ועד לספרד, באופן שהטביע חותם בל יימחק על היסטוריה של המזרח התיכון כולו.

במאות הבאות הייתה השליטה בחצי האי ערב במוקד מאבקיהם של פולשים זרים, אשר הגיעו לקצם בשנת 1517 כאשר האימפריה העות'מאנית השיגה דריסת רגל באזור. עם זאת, בהשוואה לטריטוריות עות'מאניות אחרות, נהנו הערבים בחצי האי ערב ממידה רבה של אוטונומיה, שהלכה וגברה במקביל להיחלשותה של האימפריה.

שורשיה של המדינה הסעודית במרכז חצי האי ערב מתוארכים לאמצע המאה ה-18. שליט מקומי בשם מוחמד אבן סעוד איחד כוחותיו עם מוביל הרפורמות האסלאמי מוחמד אבן עבד אל-והאב, באופן שאפשר יצירתה של ישות פוליטית חדשה במרכז חצי האי ערב בחלק ניכר מהאזור המכונה נג'ד. בהדרגה זכתה תורת הוואהביה, הקוראת לשיבה לשורשי האסלאם, למעמד בכורה ברחבי המרחב הסעודי. במאה וחמישים השנים הבאות חוו השליטים לבית סעוד עליות ומורדות, ונאלצו להתמודד עם ניסיונות מצריים, עות'מאניים וערביים להשתלט על חצי האי. לבסוף, ב-1891 הביסה אמירות ג'בל שמר את סולטנות נג'ד, ובית סעוד נמלט לכווית.

בשנת 1901 קם אחד מבני האמאם, עבד אל-עזיז אבן סעוד, והחל במסע לאיחוד חצי האי ערב תחת הנהגתו. שנה לאחר מכן כבש את ריאד, בירתה המסורתית של משפחת אל סעוד, והקים את אמירות ריאד. ב-1913 כבש את אל-אחסא וב-1921 כבש את אמירות ג'בל שמר והכריז על עצמו כסולטן נג'ד.

ב-22 בדצמבר 1925 הכניע את ההאשמים, שליטי החג'אז. ב-8 בינואר 1926, הכריז על עצמו כמלך נג'ד וחג'אז.

בהסכם ג'דה, אשר נחתם ב-20 במאי 1927, הכירה הממלכה המאוחדת, המעצמה האירופית הדומיננטית באזור באותה תקופה, בעצמאות ממלכת נג'ד וחג'אז. ב-23 בספטמבר 1932 אוחדו שני האזורים לממלכת "ערב הסעודית", מונרכיה אבסולוטית שדינה הוא הדין האסלאמי (שריעה)[1].

גילוי מרבצי נפט בשטח הממלכה במרץ 1938 הביא לשינויים מרחיקי לכת במעמדה, בכלכלתה ובאופיה. ייצור תעשייתי של נפט החל במהלך מלחמת העולם השנייה, במהלכה נותרה נייטרלית. ההון האדיר שזרם לתחומיה אפשר לה לקיים שירותי חינוך, בריאות ורווחה מבלי לגבות מיסים מתושביה, וכך הייתה למדינת רנטה (אנ') מובהקת. ערב הסעודית נמנתה עם מייסדות האו"ם והליגה הערבית ב-1945, ונטלה חלק משני בקואליציה הערבית שלחמה בישראל במלחמת העצמאות, ב-1948.

עם מותו של אבן-סעוד ב-1953 הועברה המלוכה לבנו, סעוד בן עבד אל-עזיז. כהונתו עמדה בסימן דחיית הערביזם הרדיקלי מבית מדרשו של שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר ובהתקרבות לארצות הברית ולמשטרים הערבים המתונים. ב-1964 הודח, בין היתר בשל מתיחות פנים-משפחתית, בריאותו הרופפת ואי-סדרים כלכליים בממלכה והוחלף על ידי אחיו למחצה, ראש הממשלה ונסיך הכתר פייצל בן עבד אל-עזיז.

בשנת 1965 נערכו חילופי שטחים בין ירדן לבין ערב הסעודית. ירדן ויתרה על שטחי מדבר נרחבים בפנים היבשה, תמורת רצועת חוף של מספר קילומטרים ליד העיר עקבה (ראו גם: יחסי ירדן–ערב הסעודית).

בשנת 1967 הביע המלך פייצל תמיכה במצרים במהלך מלחמת ששת הימים. ההתנקשות בחייו של פייצל ב-1975 זעזעה את המזרח התיכון, אך לא פגעה ביציבות הממלכה. אחיו, ח'אלד בן עבד אל-עזיז, שלט עד מותו מהתקף לב ב-1982, או אז עלה אחיו למחצה, הנסיך פהד בן עבד אל-עזיז, מודרניסט פרו-מערבי אשר ניהל בפועל את ענייני הממלכה בתקופתו של חאלד. אחיו-למחצה של פהד, עבדאללה, נבחר לכהן כראש הממשלה ונסיך הכתר.

בשנת 1979 התמודד בית סעוד עם הקרב על הכעבה ומהומות אל-קטיף.

החשש מפני התפשטות הרגש המהפכני-אסלאמיסטי לאחר המהפכה האיראנית הביא את ערב הסעודית לתמוך כלכלית בעיראק של סדאם חוסיין במהלך מלחמת איראן–עיראק (1980–1988). באותן שנים חלה ירידה ניכרת במחירי הנפט, שערערה זמנית את יציבות הכלכלה הסעודית. במהלך מלחמת המפרץ שניהלה ארצות הברית נגד עיראק, נמלטו פליטים כוויתים לסעודיה, ביניהם בני משפחת המלוכה הכוויתית, וכוחות הקואליציה הורשו לפעול מתחומה. נוכחותו של צבא ארצות הברית בשטח הממלכה חוללה מורת רוח רבה בקרב סעודים רבים, ביניהם אוסאמה בן לאדן. האמריקנים נסוגו כמעט לחלוטין בשנת 2003 משטח סעודיה והוצבו בקטר. בשנת 1996 חווה המלך פאהד שבץ מוחי חמור, אשר אילץ אותו להעביר את השלטון בפועל לנסיך הכתר עבדאללה. ב-1 באוגוסט 2005 הכריעה אותו מחלתו, והמלוכה הועברה באופן רשמי לידיו של עבדאללה.

פיגועי 11 בספטמבר גרמו לרבים במערב לראות בערב הסעודית – או בממסדה האסלאמי – מעוז הטרור האסלאמי, זאת על אף יחסי המסחר והידידות בין בית המלוכה הסעודי לארצות הברית, קנדה, יפן ומדינות אירופה. 15 מתוך 19 המפגעים היו סעודים במוצאם. בשנים הבאות אירעו מספר פעולות טרור נגד מטרות שלטוניות ומערביות בריאד.

בינואר 2015, לאחר מות עבדאללה, הומלך סלמאן. ב-21 ביוני 2017 הודיע על הדחת יורש העצר, מוחמד בן נאיף, והחלפתו בבנו, מוחמד בן סלמאן אאל סעוד כיורש העצר הסעודי.

עד 2015 התאפיינה מדיניות החוץ הסעודית בהתחמקות עקבית מעימותים ישירים עם יריבים ובמיקוד המאמץ בתיווך ובדיפלומטיה, ואולם מאז עליית בן סלמאן אומץ קו אחר שבא ליד ביטוי במעורבות במלחמת האזרחים בתימן מאז 2015 ובמשבר הדיפלומטי הקטרי בין השנים 2017 ו-2021[2].