לפי המסורת הבדווית בפטרה, זה המקום בו הכה משה בסלע, כאן נקברה מרים, אחות משה, וכאן גם מת אהרון על הור ההר, ג'בל הרון בערבית. הנחל העובר בפטרה נקרא ואדי מוסא, על שמו של משה רבנו, וכך גם שם העיר הסמוכה.

אום אל־ביארה  הר אום אל־ביארה על רקע העיר הנבטית

על ההר הגבוה ביותר באתר, הנקרא אום אל־ביארה, נמצא אתר העיר האדומית מתקופת הברזל.[1] בין ממצאי האתר הבולטים ניתן למנות טביעת חותם של המלך האדומי קוס־גבר,[2] הידוע ממקורות אשוריים וכך מאפשר לתארך את ממצאי האתר,[3] וכמה טביעות חותם נוספות,[4] אוסטרקון אדומי קצר,[5] מבנים,[6] כלי חרס (קערות, ספלים, כדים, בקבוקים, פכים, נרות שמן ועוד),[7] וממצאים קטנים אחרים (כגון חרוזים, לוחיות מעוטרות, חלקי כלים חדים, צדפים שמוצאם בים האדום, לוחית אבן המעוצבת כצלמית, ושרידי עצמות בעלי חיים).[8]

העיר הנבטית  המנזר

פטרה הייתה לבירת הנבטים, לאחר שאלה השתלטו עליה במאה ה-3 לפנה"ס. בעת העתיקה שימשה פטרה כצומת דרכים אזורי חשוב, אליה הגיעו אורחות גמלים של סוחרי קטורת ולבונה. בשנת 106 נכבשה העיר על ידי הרומאים. ההשפעה ההלניסטית והרומית ניכרת בשרידי מבניה המפוארים.

 השער הרומיימי הביניים והעת החדשה

בימי הצלבנים היה בה "מבצר עמק משה". שבה לתודעת העולם המערבי לאחר שיוהאן לודוויג בורקהרדט (Jean Louis Burckhardt), נוסע ומזרחן שווייצרי, סייר במקום ב-1812.

ב-1985 הכריזה אונסק"ו על פטרה כאתר מורשת עולמית. ב-7 ביולי 2007 נבחרה פטרה כאחד משבעת פלאי תבל החדשים.

מחלוקת היסטוריוגרפית

ארכאולוגים ירדניים טוענים שבפטרה החלו הנבטים לבנות ולהתיישב, והשקיעו בה את העושר שצברו במסחר[9] ועם הכיבוש הרומאי "חזר המקום לשקט המקורי. ציפורים וחיות בר שבו ללכת ברחובות שפעם היו עמוסי תנועה, תעלות המים יבשו".[10]

בהיסטוריוגרפיה הירדנית מוקדש מקום רב לממצאים המעידים על ההתיישבות בפטרה, לצד אזכור הממצאים המעידים על הפולחן בה. הארכאולוג אברהם נגב ערער על פרשנות זו, בטענה שהממצאים המעידים על קבורה, פולחן והנצחה (מאות חזיתות הקברים, המקדשים) רבים בהרבה מאלו המעידים על מגורים.

מסעות של ישראלים לפטרה

בין 1924 ל-1947 טיילו בפטרה מטיילים ארץ-ישראלים ובהם יוסף ברסלבי, שהתפעם במיוחד מהמקום ותיאוריו משכו לשם רבים,[11] זאב וילנאי, דב הוז, ארתור רופין, רחל ינאית בן-צבי, דוד בנבנישתי ואחרים שחיברו רשמי מסע נלהבים.[12][13] במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 ניסו צעירים בישראל לחצות את הגבול לשטח ירדן, אז מדינת אויב לישראל, כדי לטייל בפטרה. רוב המטיילים - עשרה, מתוך שבעה עשר - נהרגו בדרך. באותה תקופה נאסרה השמעת השיר "הסלע האדום" מאת חיים חפר, בביצוע אריק לביא, כדי לא לעודד מטיילים נוספים לסכן את חייהם. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 היו עוד כמה מקרים של חציית הגבול במטרה להגיע לפטרה.

ב-1952 יצאו לפטרה מפקד יחידה 30 חיים דים וסגנו אהרון קמארה.[14] במאי 1953 ביקרו בפטרה מאיר הר-ציון ורחל סבוראי. מסעם נמשך ארבעה ימים, והם חזרו בשלום. ב-27 באוגוסט 1953 יצאו מבאר מנוחה לפטרה חמישה צעירים: איתן מינץ, יעקב קלייפלד, גילה בן עקיבא, אריק מגר ומרים מונדרר. הם נרצחו, ככל הנראה, כמה שעות לאחר שחצו את הגבול לירדן, ליד בניין משטרה בביר מדכור.[15][16] ב-6 באפריל 1956 יצאו מעין חצבה (שאז נקראה עין חוסוב) שניים: דרור לוי ודימיטרי ברמן. השניים הגיעו לפטרה וסיירו בה, אך בדרכם חזרה נתקלו בחיילים ירדניים. בקרב היריות שהתפתח נהרגו דרור לוי וכמה מהחיילים הירדניים. דימיטרי ברמן הצליח לחזור לישראל.[17] ב-19 במרץ 1957 יצאו מהיאחזות עין רדיאן (לימים תיקרא יטבתה) ארבעה: רם פרגאי, מנחם בן דוד, קלמן שלפסקי ודן גלעד. לא ברור האם הארבעה הצליחו להגיע לפטרה. הם נתקלו בחיילים ירדניים כעשרה קילומטרים משם, וכל הארבעה נהרגו. בקרב היריות נהרג כנראה גם בדווי אחד, ושני נפצע.[18] ב-20 בנובמבר 1957 יצאו מבאר מנוחה שניים: עמירם שי ומרדכי טובי. השניים נהרגו למחרת, 21 בנובמבר, במרחק של כ-8 קילומטרים מפטרה, שככל הנראה לא הצליחו להגיע אליה.[19] ירדן השיבה לישראל את גופות המטיילים שנורו בידי חיילים בדויים. ב-1959 יצאו כושי רימון וויקטור פרידמן מאילת. פרידמן התחפש לקצין או"ם ו"כושי" לנהגו הקולומביאני. הם נהגו ברכב או"ם גנוב שנגנב על ידי רימון ממטה משקיפי האו"ם בארמון הנציב. השניים הצליחו להגיע פטרה ולסייר בה, ולאחר מכן החליטו להמשיך לרבת עמון. בחזרה לארץ נעצרו השניים במחסום האו"ם, בצד הישראלי של הגבול, והועברו למשטרת ישראל. שניהם נידונו לעונשי מאסר של כמה חודשים.[20] באוגוסט 1990 הלכו לפטרה שני נערים בני 17 מירושלים, חננאל שאר ישוב וליאור מזרחי. הם יצאו בערב מבאר מנוחה, והגיעו רגלית לפטרה לפנות בוקר. הם סיירו באתרי פטרה יום שלם, בכסות של תיירים ואחר כך המשיכו לטייל בדרום ירדן במשך שלושה ימים. בדרכם מעקבה במונית, כדי לחזור לישראל מאזור שומם בערבה, הם נעצרו במחסום צבאי ושוחררו אחרי שבועיים.[21] בנובמבר 1991 ניסו ערן קורן ועלי טהא להגיע לפטרה. הם יצא מבאר מנוחה לפונדק של כושי רימון, ומשם ניסו לעבור לירדן. לאחר שעלו על טרמפ נעצרו במחסום צבאי ירדני, ונעצרו. הם שהו במעצר בירדן במשך 8 ימים, עד שהוחזרו לישראל.[22] באוגוסט 1993 חצה אופיר אקסלרוד את הגבול בדרכו לפטרה. הוא הצליח להגיע לאתר ולסייר בו, ואז נסע לעקבה וטייל גם בה. לאחר כשבוע שב לפטרה והחל ללכת מערבה, בדרכו חזרה. הוא נעצר על ידי הצבא הירדני, ולאחר שבוע הוחזר לישראל.[23]