האשימה

מבנה דירות באי, שנת 1930 לערך

גלויה של האי מתקופת מייג'י - צבועה ביד.

האי בשנת 1930 לערך

האי בשנת 2009

פחם התגלה לראשונה באי בסביבות 1810, והאי היה מאוכלס ברציפות בין השנים 1887–1974 בהיותו אתר לכריית פחם בקרקעית הים. קונצרן מיצובישי גושי קאישה קנה את האי עבור 100,000 ין בשנת 1890[1] והחל לכרות פחם במכרות תת-ימיים[2]. שטחי ים יובשו - והאי שילש את גודלו, באותה עת נבנו חומות הים של האי, וכן נחפרו ארבעה פירי כרייה (המגיעים לעומק של קילומטר). בין השנים 1891 ל -1974 ניכרו כ -15.7 מיליון טונות פחם מהמכרות.

בשנת 1916, נכרו באי 150,000 טונות פחם[1] ומספר התושבים הגיע ל-3,000[1]; על מנת לשכן את העובדים החדשים הקימה החברה באי את בניין הבטון המזוין הגדול הראשון של יפן (מבנה מגורים בן שבע קומות עבור הכורים)[2][1]. המבנה נבנה בטון מזוין להגן עליו מפני סופות טייפון[1]. במהלך 55 השנים הבאות הוקמו בניינים רבים נוספים באי, ובהם: שיכונים, בית ספר, גן ילדים, בית חולים, בית עירייה ומרכז קהילתי, מקדש בודהיסטי, ומקדש שינטו[1]; לבילוי, נבנו עבור הכורים ובני משפחותיהם מועדונים, קולנוע, בית מרחץ ציבורי, בריכת שחייה, בית בושת[1] ומועדון פאצ'ינקו.

החל משנת 1930 ועד תום מלחמת העולם השנייה גויסו אזרחים קוריאנים כעובדי כפייה, וכן שבויי מלחמה סיניים של המלחמה הוכרחו לעבוד בתנאים מאוד קשים במכרות, ותוך כדי התעללות בהם[2]. מעריכים כי למעלה ממאה מאותם עובדי כפייה נספו כתוצאה מתאונות תת-קרקעיות, תשישות ותזונה לקויה[2] (ולפי מקור מקור אחר 1,300 עובדי כפייה מצאו את מותם באי[1]). בשנת 1941 נכרו באי 410,000 טונות פחם[1].

בשנת 1959 הגיעה אוכלוסיית האי לשיאה (5,292 תושבים), עם צפיפות אוכלוסין של 835 אנשים לכל 10 דונם (שזה שקול ל־83,500 תושבים לקמ"ר) עבור האי כולו[3], או צפיפות של 1,391 תושבים לכל 10 דונם (השקול ל-139,100 תושבים לקמ"ר) עבור שטחי המגורים שבאי - למעשה צפיפות האוכלוסין באי הייתה מהגבוהות בעולם[2][1].

בשנות השישים של המאה ה-20, החליף הנפט את הפחם בתעשייה ובתחום האנרגיה ביפן, ומכרות פחם החלו להיסגר ברחבי יפן[1]. מיצובישי סגרו את המכרה רשמית בינואר 1974, והאי רוקן מתושביו עד אפריל באותה שנה; ב-20 באפריל 1974 עזב את האי אחרון תושביו[1].

כיום המאפיין הבולט באי הם בנייני דירות בטון נטושים ועדיין שלמים, קיר הים שמקיף אותו, וקו הרקיע הייחודי שבנייניו יוצרים. האי נכלל בשטח המנהלי של העיר נגסאקי מאז מיזוגה עם העיירה טאקשימה בשנת 2005.

ב־22 באפריל 2009, לאחר 35 שנים שבהם נאסרה כניסה לאי, נפתח האי למבקרים.

^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם תיאור ^ 1 2 3 4 5 שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם היס ^ היינו, עבור כל שטחי האי, לרבות השטחים הציבוריים, השטחים הפתוחים, שטחי העסקים והמנהל אשר אינם משמשים למגורים.