הארכאולוגים חילקו את ההיסטוריה של המכלול לארבע תקופות, החל מהמאה ה-1 לפני הספירה.[1]

מתחם הנזירים נוסד ככל הנראה בתחילת המאה ה-1 לספירה.[2] השערה זו מוכחת באמצעות כתובות שנמצאו הנושאות את שמו של גונדופרס (אנ') (20–46 לספירה).[3] לאחר גונדופרס, האזור היה בשליטתו של קוג'ולה קאדיפיסס (אנ'),[3] המלך הראשון של אימפריית קושאן. עידן ראשון זה נמשך עד המאה ה-2 לספירה, והוא קשור לקנישקה הראשון, מלך אחר של אימפריית קושאן, כמו גם למלכים הקדומים של האימפריה הפרתית ואחריהם.[1] תקופת הבנייה השנייה, שכללה את הקמת חצר הסטופה ואולם הכינוסים, התרחשה במהלך המאות ה-3 וה-4 לספירה. תקופת בנייה שלישית, הקשורה לשושלת קושאן המאוחרת ושליטי קידארה קושאנה, התרחשה במהלך המאות ה-4 וה-5.

האזור הוכנע על ידי ההונים באמצע המאה החמישית לספירה, מה שסיים את שלטון אימפריית קושאן. המלך ההוני טוראמנה (אנ') ולאחר מכן בנו מיהירקולה (אנ') טבחו בתושבי אזור גנדהארה והרסו את רוב המנזרים הבודהיסטים, אם לא את כולם. עדויות מצביעות על כך שתח'ת-י בהי נהרס באותה תקופה של חורבן על ידי ההונים, אולם נראה שהמתחם היה בשימוש עד המאה ה-7 לספירה.[4][5]

ההתייחסות ההיסטורית המודרנית הראשונה לחורבות אלו נעשתה ב-1836 על ידי קצין צרפתי שהתייחס לשרידים הבודהיסטים בכפר בשם מאזדוראבאד.[1] חיפושים וחפירות באתר החלו ב-1864.[1] ניתן למצוא מספר לא מבוטל של חפצים במוזיאון הבריטי.[6] האתר עבר שיקום גדול בשנות ה-20 של המאה ה-20.[3]