ערך מורחב – היסטוריה של קפריסין
בני האדם הראשונים הגיעו לקפריסין בשלהי התקופה האפיפלאוליתית, לפני כ-11,500 שנים.העת העתיקה   ראו גם – אלשיה

תרבות יוון המיקנית הגיעה לאי בסביבות 1600 לפנה"ס. מושבות מתקופה זו עדיין פזורות ברחבי קפריסין. גם הפיניקים השאירו את חותמם באי, בהתיישבויות גדולות ומשמעותיות כמו גם מושבות סחר פזורות רבות באי. בתקופה הזאת נוצרו גם כלי קרמיקה המצוירים על לבן. כלים אלה היו נפוצים עד סוף התקופה הקלאסית.

בעת העתיקה נודעה קפריסין בשם אלשיה, וכך הופיעה בתעודות היסטוריות. בתקופת הברונזה התקיימה באי ממלכה בשם זה.

בתחילת תקופת הברזל התחלקה קפריסין לערי ממלכה (אנ') יווניות ופיניקיות. בהמשך נכבשה קפריסין על ידי האשורים, המצרים והפרסים. לבסוף היא נכבשה מידי הפרסים על ידי שושלת בית תלמי, יורשת האימפריה של אלכסנדר הגדול במצרים. בשנת 68 לספירה היא הסתפחה לאימפריה הרומית. ב-395, האימפריה חולקה לשתיים וקפריסין שויכה לאימפריה הביזנטית.

בשנים 115–117 מרדו יהודי האי בשלטון הרומי כחלק ממרד התפוצות בהנהגתו של ארטמיון. כתוצאה ממרד זה נחרבה העיר סלמיס ונהרגו כ-240,000 מתושבי האי. לאחר מיגור המרד, מספר קסיוס דיו כי נאסר על היהודים לדרוך על אדמת האי, כאשר כל יהודי העובר על הוראה זו – דינו מוות. האי קפריסין מוזכר בתלמוד הירושלמי מסכת סוכה כ"ג עמוד א' בהקשר למרד ברומאים - כתוב שדם הרוגי אלכסנדריה הגיע "בים עד קיפרוס".

ימי הביניים  מפת היסטורית של קפריסין. גיאקומו פרנקו, המאה ה-16

עם פיצול האימפריה הרומית ב-395 עברה קפריסין לשליטת האימפריה הביזנטית, ועיר הבירה הפכה לסלמיס. עם התפשטות האסלאם מחצי האי ערב תקפו הערבים את האי כמה פעמים. לבסוף, בהנהגת הח'ליף עבד אל-מלכ, הגיעו הערבים והביזנטים להסכם שלטון משותף באי בשנת 688. ההסדר החזיק מעמד כמעט 300 שנה, אז שבו הביזנטים והשתלטו על קפריסין. ב-1191 כבש אותה ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה במסע הצלב השלישי. הוא השתמש בקפריסין, הבטוחה יחסית, כבסיס אספקה למלחמותיו במוסלמים. שנה לאחר מכן מכר אותה ריצ'רד לטמפלרים (אבירי היכל שלמה). שלטונם הנוקשה של הטמפלרים הביא את תושבי האי לידי מרד, המסדר הטמפלרי רצה לחזור בו מהרכישה והיה מוכן להחזיר את האי בתמורה לדמי הקדימה ששולמו למלך האנגלי. גי דה ליזיניאן, מלך ירושלים המובס (שמפלתו בקרב קרני חיטין הייתה אחת הסיבות למסע הצלב השלישי), הסכים לוותר על כתר ירושלים, שילם את דמי הקדימה הללו למסדר הטמפלרים, ובכך קנה את זכותם על האי והתחייב לשלם את שאר המחיר על האי לריצ'רד לב ארי. ליזיניאן ייסד באי שושלת צלבנית (ראו ממלכת קפריסין), ששלטה בו עד 1489 וקבעה את פמגוסטה כעיר הבירה של האי.

העת החדשה

בשנת 1489 השתלטה הרפובליקה של ונציה על האי. ונציה השתמשה באי כנקודת מסחר חשובה. בתקופה זו נבנתה החומה הוונציאנית של ניקוסיה. לאורך תקופה זו נחלקה האוכלוסייה בין עילית שלטת קתולית, ורוב העם שהיה יווני-אורתודוקסי. במשך כל התקופה הוונציאנית הייתה קפריסין נתונה להתקפות בלתי פוסקות מצד האימפריה העות'מאנית הצעירה, עד שלבסוף נכבשה בשנת 1571. 20,000 מתושבי ניקוסיה הוצאו להורג, וכל הכנסיות ומבני הציבור נבזזו. בכך בא הקץ לשליטת הקתולים באי.

 "קפריסין תחת מנדט בריטי מ-1878" במפת אסיה הקטנה. א.ק. ג'והנסטון, 1911קפריסין הבריטית   ערך מורחב – קפריסין הבריטית

ב-1878 הועברה קפריסין לידי בריטניה. העות'מאנים, שהובסו במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), ביקשו את תמיכתה של בריטניה בקונגרס ברלין. בתמורה הם חתמו איתה על הסכם סודי, שנודע לאחר מכן כ"חוזה קפריסין", שבו העבירה טורקיה את קפריסין לשליטה אדמיניסטרטיבית בריטית, אף על פי שהריבונות על האי עדיין הייתה בידי האימפריה. ב-1915, השלטון הבריטי הציע את קפריסין ליוון, בתנאי שיוון תצטרף למלחמת העולם הראשונה ותלחם לצד הבריטים. ההצעה נדחתה. באותה תקופה, לאחר שבריטניה הכריזה מלחמה כנגד האימפריה העות'מאנית, סופח האי חד צדדית בידי בריטניה. בריטניה השתמשה בקפריסין בתור בסיס אסטרטגי להגנה על תעלת סואץ – הנתיב החשוב ביותר לקולוניה החשובה ביותר שלה, הודו. רק לאחר מלחמת העולם הראשונה סיפחה בריטניה את האי לחלוטין.

ב-1923, בכפוף להסכם לוזאן, ויתרה טורקיה על דרישותיה לגבי קפריסין. ב-1925, קפריסין הוכרזה כקולוניה בריטית. החל מאוגוסט 1946 ועד נובמבר 1949 היו בקפריסין מחנות מעצר, שהוקמו על ידי ממשלת בריטניה לצורך כליאת המעפילים המגיעים לארץ ישראל.

קבלת העצמאות   ערך מורחב – מצב החירום בקפריסין

בשנות ה-50 של המאה ה-20 נאבקה קפריסין על עצמאותה. המאבק כלל את פעילותה של המחתרת הצבאית "אאוקה", שביתות והפגנות. מאבק זה הסתיים בשנת 1960, בקבלת העצמאות מבריטניה והקמתה של "רפובליקת קפריסין". בדרום האי שמרה בריטניה על שליטתה בשני שטחי בסיס ריבוניים, אקרוטירי ודקליה.

חוקת הרפובליקה קבעה הפרדת רשויות ומשטר נשיאותי, הכוללים מערכת מורכבת של איזונים ובלמים, שנועדו להגן על האינטרסים של הקפריסאים הטורקים ולהבטיח להם ייצוג הולם במוסדות המדינה. לרשות המבצעת, למשל, מונה נשיא ממוצא יווני, ולצִדו סגן נשיא ממוצא טורקי, שנבחרו כל אחד על ידי קהילתו. לכל אחד מהם ניתנה זכות וטו לגבי סוגים מסוימים של חקיקה והחלטות נשיאותיות. הנשיא הראשון ששלט עד להפיכה הצבאית ב-1974 היה הארכיבישוף מקאריוס השלישי.

כיבוש צפון קפריסין על ידי טורקיה  חלוקת האי מאז 1974  ערך מורחב – פלישת טורקיה לקפריסין

ב-1974, בעקבות הפיכה שביצעו אנשי צבא בתמיכה יוונית אשר רצו לספח את האי ליוון, פלשה טורקיה לאי והשתלטה על צפונו, בטענה שטורקיה היא אחת משלוש הערֵבות הבינלאומיות לעצמאות קפריסין. מאז מצוי השליש הצפוני של האי תחת כיבוש צבאי של טורקיה.

יוון הייתה מוגבלת בתמיכתה בקפריסין היוונית כי היא חתומה על הסכמים בינלאומיים המגבילים אותה בשאיפותיה האימפריאליסטיות והגשמת מגלי אידיאה.

ב-1983 הכריז המיעוט הטורקי הקפריסאי, בתמיכת טורקיה, על הקמתה של הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין. מדינה זו אינה מוכרת על ידי האו"ם או מדינה כלשהי מלבד טורקיה, ותושביה נחשבים כתושבי קפריסין המאוחדת (בבחירות לאירוויזיון לדוגמה משנת 1988). על פי המשפט הבין-לאומי, "רפובליקת קפריסין" זכאית לריבונות מלאה באי, כפי שהיה עד 1974.

במשך שנים רבות התנהל משא ומתן לאיחוד האי, אולם ללא הצלחה. בעקבות שיחות שהתקיימו בשווייץ יזם האו"ם תוכנית, שפורסמה ב-31 במרץ 2004, ואשר הועמדה למשאלי עם בשני חלקי האי ב-24 באפריל אותה שנה. רוב התושבים בחלק הטורקי של קפריסין הצביעו בעד התוכנית, אולם הקפריסאים היוונים דחו אותה ברוב גדול. כתוצאה מכך, נשמרת חלוקת האי דה פקטו, בעוד שקפריסין היוונית צורפה לאיחוד האירופי ב-1 במאי 2004. חוקי האיחוד האירופי אינם תקפים באזור שנשלט בידי הטורקים.

מדינות האיחוד האירופי והאו"ם הביעו אכזבה מכך שהקפריסאים היוונים דחו את התוכנית לאיחוד האי. האיחוד האירופי הבטיח סיוע ותמיכה בהסרת הסנקציות שהטיל בית המשפט האירופי לזכויות אדם. עם זאת, הגופים הבינלאומיים אינם מוכנים להכיר בריבונותה של צפון קפריסין.